"בארבע השנים האחרונות לא נעשה דבר". זאת השורה התחתונה המוסכמת על רובם המוחלט של הפרשנים ביחס לקדנציה האחרונה של הממשלה היוצאת. ה"כלום" המדובר מתייחס למה שמכונה "התהליך המדיני".
נתאר ספינה קטנה מפלסת דרכה בינות מים סוערים ומשברי ים. בכל רגע מאיימים הגלים העצומים לפרקה לגזרים. אבל הספינה ממשיכה לנוע, ובתוכה, הפלא ופלא - חיים שלמים מפכים, יצירה ותרבות ומדע ותורה, ואפילו זמן לוויכוחים ולהפגנות. לא יום ולא חודשיים - יותר מארבע שנים עושה הספינה דרכה בבטחה במים הסוערים. אם ניכנס לאחד התאים השמאליים, נשמע תלונות חריפות נגד רב החובל, שארבע שנים "לא עשה כלום". מעבר לעיוורון ולסכלות, יש פה מידה רבה של כפיות טובה, לא?
העיוורון הזה מבקש לסחוף אותנו לכיוון משונן במיוחד, שעלול חלילה לנפץ את הספינה הציונית אל סלעי המציאות, כי מוכרחים "להתקדם", כמה אפשר להיטלטל בים? זה מצב הייאוש - הייאוש מהחזון הציוני שמפיל אותנו לחבק כל יבשה הנראית באופק, גם אם היא צופנת סכנה קיומית. מצב הייאוש מוביל לשנאה כלפי החלוצים העומדים בחזית הספינה, כי לולא הם, מזמן היינו נוחתים על יבשה כלשהי.
רומנטיקה של פתרונות שווא השמאל הישראלי, שתקף את
יאיר לפיד קודם לבחירות, תוקף אותו עכשיו על חבירתו ל
נפתלי בנט. אתם יודעים, המתנחלים. אפשר לראות זאת כפרויקציה, השלכת התיעוב העצמי על האחר האולטימטיבי. המתנחלים הם תמונת המראה של השמאל הישראלי, ולכן מאיימים עליו. "המתנחלים סימאו עיני רבים מהצעירים", קונן בשבוע שעבר
ארי שביט, "הם גרמו להם לחוש שהמתנחלים הם אחים". משהו רע אירע לשביט בשנה האחרונה - הוא איבד את המצפן שלו לגמרי.
אם יש תקווה לאחריתנו אל מול האיום הערבי והאיסלאמי עלינו בחלקת הארץ הקטנה הזאת, הוא נעוץ באחים האלה, חלוצי תקופתנו. המתנחלים ממשיכים את מפעל ההתיישבות הציוני, מייסוד פתח תקוה, דרך מאות נקודות היישוב המבודדות שהוקמו טרם הקמת המדינה ועד לימינו. זהו קיר הברזל הז'בוטינסקאי - תוחלתם של הערבים להכרית אותנו מארצנו תיכזב רק כשיבינו שחזרנו הביתה ואנחנו נאחזים באדמת הארץ הזאת, בדיוק כמותם ואף יותר. המתנחלים מלמדים את שכנינו שגם אנחנו יודעים מהו "צומוד".
עוד ביכה שביט שהמתנחלים הצליחו - אבוי - לשכנע את החברה הישראלית "שמפעל ההתנחלות הפוסט-ציוני הוא חלק בלתי נפרד מהציונות". אכן, מי שהפך לפוסט-ציוני הם אתה וחבריך, מר שביט. שכחתם את אמיתות היסוד של הציונות.
ניחא ציונות, אבל מה על החשיבה הרציונלית שאבדה לטובת אורתודוקסיה שמאלית המציבה עיקרי אמונה במקום עובדות? כיצד לכנות את הנהייה החוזרת של השמאל אחר פתרונות שהוכחו כפתרונות שווא מסוכנים - אם לא כרומנטיקה?
העובדות מדברות בעד עצמן הנה העובדות: כל "פריצות הדרך המדיניות" ב-20 השנים האחרונות הובילו לאסון - טרור ברחובות, דה-לגיטימציה בעולם ומתקפות טילים על ישראל. בכל פעם שחשבנו שהנה יונח לנו, התפוצצה המציאות בפנינו. מאה שנים אנחנו מבקשים לעשות שלום עם ערביי הארץ, מאה שנים מסכימים לחלוק איתם את כבשת הרש שלנו - והם מסרבים; משום שאינם מעוניינים בפשרה, ובוודאי לא יסתפקו בחלק קטן ממה שהם מחשיבים כאדמת "הקדש" מוסלמית. אבל גם השמאל הישראלי מסרב להכיר במציאות. שוב ושוב חוזרים על מנטרת העוועים: "אם לא תהיה פריצת דרך מדינית" - רע ומר יהיה גורלנו. איזו דרך נפרוץ? איזו דרך לא פרצנו?
הבה נבחן מה עדיף: אפשרות ודאית של טיווח יומיומי של גוש דן ושל שדה התעופה הבינלאומי של ישראל באמצעות "חפצים מעופפים", כולל הברחת סוגי נשק כבדים ביותר והקמת מוצב אירני על גב ההר ממש מולנו - או אינתיפאדה של הפגנות ודה-לגיטימציה בעולם?
כמה זמן יארכו מחיאות הכפיים לכבוד "פריצת הדרך", עד שנשוב לביקורת הקשה בשל תביעות אחרות שהפלשתינים יטילו עלינו כדרכם. שהרי זה הכלל הנקוט בידם - לעולם אל תישא באחריות לשום דבר; תמיד הפל זאת על היהודים. אפשר לסמוך על השמאל שיקבל ברצון צידה נוספת לטיפוח רגש האשמה שלו.