למקרא דברי שר האוצר החדש על אותה ריקי כהן שמשפחתה מרוויחה 20 אלך שקל בחודש קמה מהומה רבתי. לו הדיון היה ענייני ומעמיק ניתן היה להבין את התלהמותם של אלה אשר תקפו את שר האוצר. אלא שכל הדיון בסוגיה הזו הוא פוליטי במובן הפשטני ביותר של המילה, אפילו סוג של צביעות מבית היוצר של אלה המבקשים להנציח את העוני למטרות משלהם.
לדידם, כל אימת שהעוני קיים, קיימת הצדקה לפעילותם. מעניין הוא שדווקא אלה אשר מתרעמים, חדשות לבקרים, נגד העוני, אינם עניים ממש, בלשון המעטה. נתחיל עם דוגמה אחת רלוונטית מבלי להזכיר שמות: במשך שנים רבות היו בכנסת נציגים "אותנטיים" של השכבות המוחלשות, כפי שיש גם כיום. כמה וכמה נציגים אותנטיים כאלה הפכו להיות לאנשים עמידים מאוד המתגוררים בבתי פאר, נוסעים במכוניות מרצדס ועסקיהם פורחים יותר מאי-פעם. ואיפה אותן שכבות מוחלשות שהם יצגו בכנסת? בדיוק באותו המקום. אז אם זה לא עזר לשכבות העניות, וודאי הרטוריקה שלהם עזרה מאוד למדקלמיה.
המהפך של 77' אשר הביא לחילופי שלטון בישראל אמור היה להיטיב עם המוחלשים. הרי הטענה העיקרית של השכבות העניות הייתה שמפלגת העבודה או מפא"י ההיסטורית ייצגה את מעמד הביניים או אפילו המעמד הגבוה. מאז 77' ועד היום שולטות בישראל אותן מפלגות המתיימרות לייצג את השכבות העניות. אז איך יתכן שדווקא המתלהמים הגדולים ביותר נגד שר האוצר החדש הם אלה שבידם הייתה קופת המדינה במשך יותר מ-30 שנה? מה הייתה תרומתן של מפלגות "חברתיות" לקידום העוני? כלום. אם עד היום העוני מהווה נתח משמעותי בחברה, כי אז אותן מפלגות ששלטו, ועודן שולטות או פועלות בכנסת, לא עשו כלום.
אנומאליות כרונית
הכלכלה הישראלית סובלת מאנומאליות כרוניות, החל מחוקים הזויים וכלה במדיניות כלכלית הגורמת לפערים גדולים מאוד בחברה. הגם שאמרו זאת לא כדי לצאת לידי חובה, באמת שלא, חייבים להכיר בכמה עובדות בסיסיות. מגזרים שלמים אינם נמצאים במעגל העבודה ומתקיימות מקצבאות אשר מגיעות לסכומים עתק. אין הכוונה לאלה אשר יש להם מגבלות מוצדקות המונעות מהם לעבוד אלא שאלה אשר בוחרים לא לעבוד מתוך אידיאולוגיה או מסורת ארוכת שנים. אין הכוונה כאן רק לחרדים. מגזרים גדולים נוספים נוהגים לפי מסורות בלתי מובנות. במשפחות רבות האישה אינה עובדת כי כך זה נהוג. אין סיבה אחרת זולת הקיבעון המסורתי. אם היא כבר עובדת, כי אז היא צריכה לעבוד רק חצי משרה כי הרי מי יטפל במשפחה? האם הקוראים הנכבדים אינם מכירים דוגמאות כאלה? וודאי שכן כי זו הרי המסורת. אז מי שבוחר לחיות כך איננו יכול לבוא בטרוניות אל המדינה.
במקום אחר כתבתי פעם ואחזור על כך כאן: הנושא של השוויון בנטל בנושא השירות הצבאי או הלאומי הוא נושא עקרוני ראוי לטיפול והסדרה מהר ככל האפשר. הבעיה היא שהוא לא יתרום להוצאת המגזר הזה ממצב העוני המתמשך. רק עידודם לצאת לעבודה, ניתוק הקשר הסימביוטי בין שירות צבאי ותעסוקה עשוי להיטיב את מצבם של החרדים והערבים. בכך יש להתמקד כי זהו נושא בוער המצריך פתרונות יצירתיים ומידיים.
השכבות הסובלות ממצוקה כלכלית הנובעת מהשתכרות נמוכה של שני בני הזוג זקוקות לתמיכה, לאו-דווקא באמצעות קצבאות. שומה על הממשלה לגרום לכך שהתמורה לעבודה תהיה מספיקה לקיום חיים בכבוד. אפשר לעשות זאת.
להפסיק להיות 'אסירי ציון'
מעמד הביניים איננו חייב להתנצל על רמת ההשתכרות שלו. נכון שישנה בעיה בהגדרה מדויקת מהו מעמד הביניים אך בצורה גסה ניתן לשרטט את גבולות הגזרה שלו. אותה ריקי כהן הווירטואלית, יחד עם משפחתה, אינה מבקשת רחמי הממשלה. היא מבקשת שלא יעשקו אותה על חשבון אלה המדירים את רגליהם מעבודה. משפחת כהן רוצה לחיות חיים סבירים לאחר שהשקיעה את מיטב שנותיה בלימודים, בעבודה קשה, בהשקעה למען העתיד ואינה רוצה להיות "אסירת ציון" כל חייה, אלא לצאת גם לחו"ל פעם או פעמים בשנה. מהו החטא? לא ברור.
אותה משפחת כהן רוצה להותיר לילדיה בית שנרכש בזעת אפה אך אינה מצליחה לעמוד בעושק למרות רמת ההשתכרות הגבוהה. מה הפסול בכך? משפחת כהן אינה מבקשת להשתמט מן החובה לסייע גם לחלשים. היא כן מבקשת לא להעמיס על גבה עוד ועוד מסים למטרות בלתי ראויות או בלתי הוגנות.
יש להפסיק את ציד המכשפות נגד שר האוצר אשר נבחר בדיוק כדי לדאוג למעמד הביניים, כמובן מבלי להזניח את מעמד המוחלשים בחברה. שקוף מידי שהמתקפות על לפיד בגלל הסיפור של ריקי כהן הן פוליטיות ובלתי ענייניות. אגב, החוסן הביטחוני של המדינה נמדד גם לפי חוסנה הכלכלי.