יום שישי, השעה 7 בערב. בית הכנסת נוז׳יק בוורשה. על מדרגות בית הכנסת עומד יו״ר מצעד החיים, דר׳ שמואל רוזנמן, ומנסה לנתב מאות צעירים יהודים ומבוגרים המבקשים להיכנס לבית הכנסת לתפילת ערבית של שבת. עו״ד ברוך אדלר המתנדב במטה המצעד ואנוכי, מנסים לסייע לו במשימה מעט הזויה זו. 70 שנים אחרי מרד גטו ורשה נאבקים מאות על הזכות להיכנס אל אולם בית הכנסת בו יש כ-300 מקומות ישיבה. התורים עמוסים.
מדי רגע מגיעות עוד ועוד פניות לרוזנמן עם בקשה להיכנס. הארגנטינאים מבקשים בספרדית, הצרפתים בצרפתית, הקבוצה ממיאמי באנגלית. בתוך כל זאת נשמעים משפטים ביוונית, כאשר האחראים על הביטחון והסדר מדברים רק פולנית. ממש קוסמופוליטיות. כמובן שניסיונותיהם של המקסיקנים שהיו במניין הראשון לצאת החוצה נתקלו בקשיים מרובים.
אצל יהודים כמו אצל יהודים, בסוף הכל מסתדר. במניין השני, זה של מאבקי הכניסה, הצליחו כמעט כולם להיכנס. איך נכנסים כ-800-750 איש לאולם בו יש רק מקומות למחציתם - כנראה שרק בעזרת השם. בתוך ים הצפיפות הם עוד מצליחים לרקוד מעט במהלך זמירות השבת. מניין זה היה השני במספר מתוך שלושה, אם כי איש לא חשב כי כמעט כל המשתתפים שהיו בוורשה ובתוכם חילוניים רבים ירצו להגיע לתפילה. נראה שהמקום והאירוע - לקראת יום השואה - עשו לאנשים משהו.
אני הייתי במניין הראשון. ״רק״ 500 איש השתתפו בו. לפני התיבה עבר דודו פישר. קולו ערב, התלהבותו הרבה מדביקה את כל המתפללים ומעגלים רבים של שרים ורוקדים זמירות שבת ממלאים את אולם בית הכנסת. מין תחושה של התעלות רוח יש אצל המארגנים המשתתפים במניין זה. אצל רוזנמן היו״ר, אצל הרב יוחנן פריד, רב המצעד, אצל נחמן קידר מטיולי 'גשר' המטפל בהסעות ובאכסון ובכל האחרים.
אני מרגיש סוג של צמרמורת במהלך חזרת שליח הציבור דודו פישר על המילים ״שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד״. אני רואה בעיני רוחי את דודתי שרה ושלושת ילדיה הקטנים בתאי הגזים באושוויץ. זו הייתה, כנראה, קריאתם האחרונה. יחד עם זאת מהדהדת בראשי הקריאה: עם ישראל חי. יש בי סיפוק מהול בכאב עצום. כאב על האובדן. סיפוק על שלמרות הכל שרדנו כעם. על מדינה שהקמנו. מדינה שההובי הלאומי בה הוא לקטר ולמתוח ביקורת. מדינה, אבל שאין שנייה לה בעולם. מדינה עצמאית, חזקה וחכמה, שהיא הערובה שהמשפט ״לעולם לא עוד״ הוא ממשות ולא סיסמה ריקה מתוכן.