|
זֶרַע יִשְׂרָאֵל לֹא בִּכְדִּי נִסְמְכָה הָהַזְרָעָה לַצָּרַעַת כִּי הָאִשָּׁה בַּטָּהֳרָה זְהִירָה וּמֻדַּעַת אִם הַזֶּרַע נִזְרַע בְּּטָּהֳרָה לְתִפְאֲרָה וְלֹא הֵנִיב צֶמַח בַּר הַנָּגוּעַ בִּמְאֵרָה זֶרַע יִשְׂרָאֵל בְּעֵינֵי אוֹיְבָיו לִצְנִינִים כִּי נִזְרַע בְּטָהֳרָה עַל יִסּוֹד אֵיתָנִים רַבִּים הֶם הָעַמִּים שֶׁטִּמְאוּ וְנִטְמָאוּ זָמְמוּ לְחַסֵּל יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כִּי שָׁמַר יִשְׂרָאֵל עַל טֹהַר הַמִּדּוֹת רִפָּא מְצוֹרַע וְהַטֻּמְאָה יָדַע לְנַדּוֹת וְכַּךְ לֹא יַצְלִיחַ צַר אוֹ צוֹרֵר לַחֲזוֹר וּשְׁמוֹ יִמָּחֶה כַּעֲמָלֶק שֶׁצִּוֵּנוּ לִזְכּוֹר חָדְשֵׁי נִיסָן וְאִיָּיר עַם וְעַצְמאוּת נדמה כי החודשים מתחרים זה בזה , אּיָּיר מקנא בניסן שנקרא ראש חֹדָשִׁים, כי בו נולד עַם , וניסן מתגונן ואומר לאייר, הרי גם אתה זכית כמוני ללידתה מחדש של מדינת העם. מה סמלי הדבר שניסן ואייר הם חודשי התחדשות של הטבע ובהם התחדשו עם ומדינה. אומנם דברים אלה הם סטיה מן הפשט שפרשות השבוע . אך סטיה מלידתו של העם מרחל ולאה שהזריעוהו אמותנו מאבינו יעקב. לא בלי מחשבה עמוקה מנהיגי עמנו (החתומים על מגילת העצמאות) קבעו את ה' באייר "יום העצמאות" או חג העצמאות. בקשו מנהיגינו להזכיר לנו כי מִשֶׁשַׁב עם ישראל לארצו בצאתו ממצרים, הם כוננו לפני יותר משלושת אלפים שנה שתי מלכויות: מלכות ישראל ומלכות יהודה. אנו חוזרים ואומרים תמיד כי בעוונותינו הרבים גלינו מארצנו, על כן ישראל ויהודה נחרבו והארץ שָׁמְמָה. מנהיגי האומה בקשו להזכיר לנו כי חָרְבָּן ממלכות ישראל ויהודה עד ל"ה' באייר תש"ח" שנמשכה כאלפיים שנה וכחמש מאות אחרי שקמה הנצרות קם האיסלאם ולא קמה בארץ ישראל ישות עצמאית, על-ידי הכיבוש הגדול של האיסלאם שמקורו בעמי המדבר שפלשו וכבשו , את ארם נהרים וארם צובא את דמשק ואת פיניקיה -הלבנון ואת מצרים העתיקה, וארצות המגרב תוך ניסיון להשמיד את העמים או להכניעם (בערבית באסתסלאם) לקבל את דת האיסלאם, כולל העמים העתיקים כמו המצרים(כיום הם הקופטים), האשורים והארמים והפיניקיים, אשר השמידו אותם או או אִסְלֶמוּ אותם ויסדו ישויות מדיניות ערביות עצמאיות סמקומם. אולם בארץ ישראל אשר גם אליה פלשו, לא הצליחו להקים ישות מדינית עצמאית ערבית עד תש"ח . למרות סיוע הבריטים בקביעת שם לארץ ישראל כפלשטינה על שם הפלשתים שחיו ברצועת החוף (כיום רצועת עזה). בתולדות הארץ ידועים כיבושי הפרסים, הבבלים,הרומאים,היונים, הצלבנים הטורקים ולבסוף הבריטים. בכל אלפים השנים לא קמה בארץ ישראל מדינה במקום ישראל עם ישות מדינית על-ידי תושבי הארץ. לעומת זאת עם ישראל, לא שכח את ארצו והכין עצמו לעצמאות מדינית בה, עד שאֻמּוֹת העולם הכירו בזכות ישראל לחידוש קוממיותו ועצמאותו בארצו. במלים אחרות עם ישראל לא יָסַד מדינה חדשה , אלא חִדֵּשׁ עצמאותו שהייתה קימת . לכן יום חידוש עצמאותו נקרא יום העצמאות. לא בכדי לא קמה מדינה ערבית בארץ הזאת לאורך הדורות וגם לאחר שאומות העולם נתנו לתושביה הערבים נתח מהארץ כמדינה בעלת ישות עצמאית משלהם הם בחרו לא לעשות זאת, שזה גם רצון האלהים, שהבטיח ארץ זו ישראל לעמו ישראל ונתנה לו. הניסיון של ממלכת עבר הירדן לצרף את החלק שהוקצה למדינה הערבית לממלכתו, לא צלח, ובשנת 1967 התנתק ממנה.. ומשנוצר חלל ריק בחלק זה של ארץ ישראל ההיסטורית, טבעי היה שמי שהיה כאן הישות המדינית יחזיק בשטח זה של ארץ ישראל, עד שתכון אותה ישות ערבית, שנדחתה כל הזמן על-ידי אלה שהוענקה להם, כי לא הייתה להם בה זיקה היסטורית מדינית. כאן המקום לאמר לכל האומרים המלה "הכיבוש" הישראלי , כי הם טועים ומטעים, כי כיבוש יכול להיות ממדינה קימת אחרת, כמו סיני ממצרים, רמת הגולן מסוריה, ואילו שטחי ארץ ישראל שאינם כלולים במדינת ישראל, לא חל עליהם אותו כלל. כאן אין "כיבוש" כי הם לא נכבשו ממדינה אחרת או מישות מדינית אחרת שהייתה קימת . הישות המדינית היחידה שהייתה קימת בארץ זו לאורך ההיסטוריה, אלו הן ממלכות ישראל ויהודה. לא בכדי מתוך זהירות כינו מנהיגי המדינה הצעירה את חלק ארץ זה: "השטחים המוחזקים" או "השטחים המנוהלים" כי הם לא נכבשו משום מדינה אחרת. יצירת חיים טהורים וזכים ועתה לפרשות שלנו . כי תזריע מדברת על אשה שילדה זכר, שהיא נִטְמֵאת שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא.(יב/א-ה) כלומר שבעת הימים ראשונים אחרי לידתה ועוד שלושים ושלושה ימים בהם תרחק ממגע בכל דבר קדוש. ואם נקבה תלד וטמאה שְׁבֻעַיִם ...(יב/ה) . ועוד שישים וששה ימים נוספים לא תבוא במגע עם דבר קדוש. כי התורה צותה על היולדת בן או בת להביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת לכהן והוא היה מקריבו לפני הקב"ה וכפר על האישה ונטהרה בזה. למעשה הכתוב עוסק בטהרתה של האשה שמביאה ילדים לעולם תוך כאבים הידועים כחבלי לידה קשים . ההטהרות איננה אלא ביטוי למתן שהות ליולדת להנתק מפרי בטנה שנשאה אותו תשעה חודשים וכאבה הבאתו לעולם כגזרת הקב"ה: כי בעצב תלדי בנים.(בראשית ג/טז) אין כאן הכונה לעצבות אלא רק לכאב המלווה בלידה. בשבעת הימים הראשונים היא עדין מדממת. היא דַוָּה. גם המגע של האשה עם בעלה אסןר אך לא על אסור עם ילדיה , מכאן הַטֻּמְאָה בה מדובר היא , במשמעות הָתְנַקּוּת ממה שנלוה ללידה.גם הבן הילוד מטהרים בברית המלה שנקראת בערבית "טְהוּר" כלומר טָהֳרָה. לא רק טהרת הנפש אלא גם טהרת הגוף. מדי פעם צריך גם לטהר את הנפש. ולהסתפק בכתוב בפרשת תזריע כאמור שם ולא להוסיף מעבר לזה. הרמב"ם קבע עיקרון חשוב האומר: "אין מצוה, אלא אם היא כתובה במפורש" . אם נקיים תרי"ג מצוות דיינו, לכן אמרו רבותינו ז"ל כל המוסיף גורע . התורה נכנסת הפעם לבריאות האדם זכור לנו מפרשת שמיני כי הקב"ה קבע לנו את "התפריט" הַבְּשָׂרִי לאכילה מן החי, מה מותר ומה אסור. בעניין זה אמרנו, שיש חשיבות רבה לבריאותו של האדם וקבע מה אסור לאכול מן החי. והנה כאן הכתוב מדריך אותנו בכל הנוגע לשלמות גוף האדם החיצוני, הצרעת מחלה שפוגעת בעור ועושה את הנפגע למצורע. פרשת מְצֹרַע עוסקת בִּשְלוֹמוֹ של מחנה ישראל כולו שמכונס יחד. המגע במצורע שמחלתו מדבקת פוגעת בכל המחנה. מכאן נאמר: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.(יג/מד) המחלה מדליקה מעין נורה אֲדֻמָּה וכאן חל הכלל : "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים,ד,ט"ו). השמירה על הנפש איננה עומדת בסתירה לאמירה : "הכל בידי שמים", כי הרי בהמשכה הוא: "חוץ מיראת שמים", שזה תלוי בנו. "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג', י"ד) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג, כ') ..... כלומר בחלק מן הנפש תמצא יראת שמים ואינה בידי שמים, ועל כן היא נמסרת לבחירת האדם. כאן התורה אומרת:עם המכונס יחד, צריך לדאוג לשלמותו ובריאותו, למרות שמצווה על האדם לדאוג לעצמו, הוא גם חיב לדאוג לסביבתו. מצאנו במקום אחר, דאגה של התורה לדברים שנראים לכאורה פשוטים מחיי היום יום כגון:"ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך".(דברים כ/ח) כאן בידוד המצורעים מחוץ למחנה זה כמו לאשפז חולה שמחלתו מדבקת בחדר סטרילי בבית החולים שלא ידבק אחרים. יש מקומות בארץ - בירושלים ששם הוקם בית מיוחד למצורעים לרכזם לבל ידבקו במחלתם אחרים. הצרעת נגרמת מְלִקּוּי רוחני חז"ל סברו כי הצרעת שונה ממחלות עור אחרות, נגרמת מלקוי רוחני. מובא סִפּוּרָהּ של מרים הנביאה כדי להמחיש מה גורם לה לשון הרע כי דברה "כביכול" במשה משה אחיה אחאי גבו. ויש עוד דברים שנכתבו והובאו אשר נשוב אליהם כאן משום שהם אינם מתישנים וטבעם לְהִשָּׁכַח. כגון אן נחלא את המלה מצורע יתקבל תאור מצבו של הנפגע שהוא: "מצוי ברע", זה בחילוף אותיות "הצרעת" מקבלים: "עת צרה". גם מי שמכניס את עצמו לצרה הרי נחשב ל-"נגוע", שבחילוף אותיותיה נקבל "עונג", שאובד לנגוע בצרעת. ובשינוי סדר האותיות "נגע" יאבד לו ה"עֹנֶג" (כתיב חסר)., נאמר גם:שיש שבעה מצבים או סיבות שבגינם לוקים בצרעת והם: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שוא, גילוי עריות, גסות רוח, גזל, וצרות עין. (ערכין ט"ז) לכן על המצורע לשבת, בדד מחוץ למחנה מושבו, כי החברה מקיאה אותו על מעשיו , שבגינם הוא נגוע בצרעת. אולי זה משמעו היחס בין אדם לחברו. הֱיֵה לַדְּבָרִים קָשׁוּב וְשִׂים דְּבַר רֵעֲךָ חָשׁוּב כַּדָּבָר הֶאָמוּר וְכָתוּב עֲשֶׂה טוֹב אֶלֶיךָ יָשׁוּב גַלֶּה לְרֵעֲךָ שְׁאַר רוּחַ וְאַל תִּנְהַג כְּנֹאד נָפוּחַ אִם תִּנְהַג בְּגַסּוּת רוּחַ תֵּרָאֶה כִּמְצוֹרַע סָרוּחַ מוּסָר הַשְׂכֵּל תִּמְצָא בַּתּוֹרָה בְּשֶׁפַע לְהַבְטָחַת חַיֵּי עוֹלָם וְלֹא חַיֵּי רֶגַע הָעוֹשֶׂה לְמַעַן הַכְּלָל וּמַעֲמִיק יֶדַע לְעוֹלָם יְהֵא מָצוּי בְּעֹנֶג וּבְּלִי פֶּגַע וְנָשִׁיב לָאוֹיֵב הַשּׁוֹלֵל מִמֶּנוּ הַקִיּוּם כִּי רַק בּוֹרֵא הָעוֹלָם מוֹלֵךְ בַּיְּקוּם וְכִי הוּא הֶבֶל וָרִיק בִּבְחִינַת כְּלוּם גם מִנֶּגַע צָרַעַת לֹא יֶחֱסַר מְאוּם וְהַמֵרִים יַד עַל יִשְׂרָאֵל הוּא בִּבְחִינַת רִיק וָהֶבֶל יָדוֹ יְגַדֵּעַ לוֹ הָאֵל עַל יְדֵי גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל, אוֹתָן מִי יְמַלֵּל.
|