הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה הָאוֹמֵר וְאָחֵר עוֹשֶׂה אֵינוֹ גִּבּוּר הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה גּבּוֹר זֹאת אֱמוֹר אֵין הַמַּעֲשֶׂה נָדִיר אֶצֶל יִשְׂרָאֵל שׁמְּקַבֵּל תּוֹרָה עוֹשֶׂה וְלֹא שׁוֹאֵל הִחְלִיט וְעָשָׂה שַׁב לְאֶרֶץ נוֹשָׁנָה לֹא נִרְתַּע וּבָנִים הִקְרִיב לְמַעָנָה וְהָהֶלֶךְ הַזָּר אֲשֶׁר בַּא מֵהַמִּדְבָּר מִתְנַכֵּל לָעָם הַשַּׁב אֶל בֶּיתוֹ מִנֶּכָר וְחֶרֶב חַדָּה שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ הָאַחַת וּבַשְׁנִיָּה יָנִיף דֶּגֶל שָׁלוֹם לְלֹא חַת זֶה הוּא גִּבּוֹר אֲשֶׁר אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה וְאֹוי לָרָשַׁע הַזּוֹמֵם לְהָרֵעַ וּמְנַסֶּה קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם פרשת קדושים המחוברת לפרשת אחרי מות , דנה בעם ישראל ובחובתו להיות קדוש . הפרשה מביאה שורה של מצוות שרמתם המוסרית עולה על כל מה שאנחנו מכירים כיום אצל עמים אחרים, לא כל שכן אצל שכנינו הערבים. נצטוינו אנו כאן לנהוג בבני עמנו כאחים: לֹא תִּקֹּם וְלֹא תִּטּוֹר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך. (קדשים יט/יח) וביחס לגר הגר אתנו אין כאן הַכַּוָּנָה למי שֶׁהִתְגַיֵּר אלא לַזָּר אשר ימצא בארצנו נאמר: וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם.(יט/לה) התורה איננה מסתפקת ביחס של אדם לאדם אלא של אדם לדברים אחרי: כגון התחשבות באדמה פו תדלדל ולא תצמיח די מזון למחיה,לכן נאמר: לזרוע אותה כלאיים, גם התחשבות בעובד האדמה (הָאִכָּר) שלא להקניטו בשימנו צמר של צאן המשחית את עמלו של האכר וללבוש צמר ופשתים ארוגים יחד לכן נאמר: ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.(יט/יט) . או שלא לאכול את בשר הבהמה (הגדי שמסמל בשר ) בחלב אמו שנאמר שלוש פעמים בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו. וזה למנוע צער בעלי חיים. לא לשוא נאמר קדושים תהיו. כי נדרשת מכל אחד מאתנו מדה רבה של רחמים והגינות וחמלה . ושכל אחד יהיה אומר ועושה , ולקים צו בעל הסמכות: בבחינת "נעשה ונשמע". וגבי אלה המתנכלים לעמנו להלחם בהם ללא רתיעה ותוך הקרבה לקידוש השם, אך ביחד עם זה לקרוא להם לשלום תחילה. שנאמר : וכי תבא אל עיר וקראת אליה שלום (פרשת כי תצא) . מדות אלה ורבות אחרות המובאות בפרשה אכן מהוות סימן הכר לעם קדוש. כי ה' אלהינו שבחרנו בו כאלהי ישראל הוא קדוש.
אזהרה הנופלת על אזן קשובה אזהרה הנופלת על אזן קשובה מונעת פגיעה ואסון. אך האוטם אזנו מִשְּמוֹעַ דברי גדול ממנו ביחוד דברי הוריו ומוריו, סופו שֶׁיִכָּוֵה ברותחין. יש אזהרה שאין תוצאתה ברורה והיא גם פחות נשמעת, ויש אזהרה שתוצאתה ברורה והיא נשמעת היטב. הפרשה אחרי מות מזכירה לנו את האסון שפקד את אהרן במות שני בניו באש שירדה מן השמים ואכלה אותם. זה היה בפרשת שמיני שם נאמר: ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'. (שם '/א,ב) החזרה על המקרה המעציב הזה בפרשת "אחרי-מות", נועדה לקשר בין האירוע ההוא לצו שמצווה הקב"ה את אהרן באמרו: ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות. (טז/ב) . אפשר לאמר גם כי זו אזהרה לבל יחזור כהן על המעשה שעשו בני אהרן ומתו בגללו. אזהרה זו היא בלשון סתומה, לכן רש"י מביא את המשל מפי רבי אליעזר בן עזריה, תַנָּא מחכמי המשנה, מְשָׁלוֹ הובא על ידינו לא פעם והנה הוא שוב מובא כתזכורת למען נשמע נעשה וננהג על-פי המשל: משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב (במקום רטיבות המזיקה לגוף) בא אחר (רופא) ואמר לחולה (לאותו חולה): אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. אמירה זו נקלטה היטב , כי ממנה עולה מה יקרה לחולה שלא יקפיד בקיום מצות הרופא השני. מכאן שהאזהרה אומנם מופנית לאהרן אלא שהיא מכונת לכל כהן הנכנס לקדש שלא יעשה מעשה בני אהרן, פן ימות.
הדם ואיסור אכילתו ועלילות הגויים הדם הוא הנפש נאמר: כי נפש כל-בשר דמו בנפשו הוא .(יז/יד) מכאן שלא רק שאין כל יסוד ל"עלילת הדם" שהעלילה הנצרות בשעתה ולאחר מכן עשו זאת גם המוסלמים (עלילת דמשק) , הרי לפי לשון התורה אין כל מקום לספק שאין אוכלים את הדם לא בּמַּצּוֹת ולא באופן אחר. כי נאמר: כל בשר דָּמוֹ הִיא, כל אֹכְלָיו יכרת. .(יז/יד) בשנאתם לישראל המוסלמים והנוצרים (לא כולם) מאוחדים, ברם באיבה על-רקע אמונה דתית המוסלמים שונאים את הנוצרים לא פחות משנאתם ליהודים. לכן שובו של עם ישראל לארצו , הייתה לצנינים בעיני "נודדי המדבר" שהתאסלמו ופלשו לארץ במהלך כיבושי כל ארצות המזרח התיכון על ידם. האיסלאם התנכל לישראל מחמת קנאות דתית וגם מקנאתם ליכולת ישראל להגשים דברי נביאיהם , ושבו בָּנִים לגבולם. כי ישראל לא שכח את ארצו ולו יום אחד, ארצו שחי בה כעם עצמאי כישות ממלכתית מדינית, מאות או אלפי שנים, בטרם נַוָּדֵי המדבר התאסלמו. והראיה לשאיפה לחיי שלום מקבלת ביטוי אצל עמנו בכל עת שפוגש איש רעהו מברכו בשלום ובכל תפילוה לאלהים אומרים יום יום "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". ככה יד אחת של ישראל "מַחְזֶקֶת הַשָּׁלַח" (נחמיה ד/יא) והשניה מושטת לשלום, וכשהיד המושטת לשלום נדחית "מַחְזֶקֶת הַשָּׁלַח" מגוננת. וכש"חרבו (של עמנו) שלופה בידו (במדבר כב/כג) היא לא שבה ריקם. אף על-פי כן לא חדלים מלבקש שלום על כן נאמר: כל המאריך בתפילתו, אין תפלתו ריקם.(ברכות לב) יש להאריך בתפילה לשלום בטרם נצא למלחמה. שנאמר : כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (כי תשא) לבסוף מובאת שוב ההשואה שנעשית מדי שנה בקשר לעשרת הדברות, ללמדך כי בגלל חשיבות עשרת הדברות לנו ולכל בני האדם הם נאמרו יותר מִפַּעֲמַיִם בתורה (פעם בספר שמות במעמד הר סיני ופעם בספר דברים כשמושה מזכיר את מעמד הר סיני) . בחזרה על ההשואה נועדה להדגיש את חשיבות קיומם. פרשת קדושים מכילה מצוות רבות מתרי"ג המצוות המוכרות לנו. אולם יש גם חזרה בלשון אחרת על עשרת הדברות. הרי ההשוואה בין אלה שנאמרו בשמות לבין אלה שבקדושים.
שְׂדוֹת זָרִים הֶם לִרְעִיַּת צֹאן הַזּוֹרְעִים וְלֹֹא לַשָּׂמִים שְׂדוֹתֵיהֶם מוּבָרִוֹת וְתוֹעִים הָרוֹעִים בְּשְׂדּוֹת זָרִים יִהְיוּ בַּזָר חוֹסִים הֶם יאֹכְלוּ מְרוֹרִים כִּי רָעוּ בְּשְׂדּוֹת זָרִים אִם אֶלֶּה יֶדְעוּ לְהִתְבּוֹנֵן יָחוּשׁוּ עָפַר אַרְצָם לְחוֹנֵן וְהַמְחַפֵּשׂ מָקוֹר יִמְצָא בַּתּוֹרָה הֵאָרָה דְּבָרִים לְתִפְאֲרָה וְעֵצוֹת טוֹבוֹת לְכָל צָרָה הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל פּוֹרֵק עוֹל וּמִתְהוֹלֵל מְקַדֵּשׁ מִצְוַת אֱלִיל וְדוֹחֶה מִצְווֹת הָאֵל אַל לַתּוֹעֶה לְהִתְאוֹנֵן כִּי לֹא רָצָה לְהִתְבּוֵֹנן.