תאריך התפוגה של האיחוד האירופי

לכל ארגון חברתי או פוליטי יש תאריך תפוגה, אלא שבניגוד למוצרי מזון תאריך התפוגה אינו רשום בשום מקום שכן התאריך איננו נקודת זמן מוגדרת כי אם תהליך המתמשך לאורך זמן והוא תלוי במאיצים או במעכבים שונים. כל ארגון חברתי פוליטי נתון גם להתרחשויות דיאלקטיות, כלומר התרחשויות הנוגדות אלו את אלו בטבעם, כגון תהליכים של איחוד ופירוד המתרחשים בעת ובעונה אחת. כבר זמן רב אני כותב על תהליך בלתי נמנע כזה באיחוד האירופי: ככל שהאיחוד מתאחד יותר כך הוא מתפורר יותר. התפתחות כזו מאפיינת תהליכי גלובליזציה באופן כללי. ככל שמתקדמת האחדה כלכלית ותרבותית כך גובר החשש מפני איבוד של מאפיינים ייחודיים ומתפתחת תגובת נגד לגלובליזציה הבאה לידי ביטוי, למשל, בעלייתם של גורמי ימין קיצוני פוליטי כמו גם בהחרפת ביטויים לאומניים במגרשי כדורגל, ובהתחזקות זיקות חברתיות-פוליטיות מקומיות כגון מגמות הפרישה של סקוטלנד מן הממלכה הבריטית. הבעתי דעתי כי ככל שהאיחוד האירופי יתרחב ויעמיק כך הוא ייסדק יותר , לא רק משום שחצי מיליארד אזרחיו הם בני קבוצות אתניות שונות בעלות מסורות היסטוריות ופוליטיות שונות אלא גם, ואולי בעיקר, משום הפרובלמטיקה הבלתי נמנעת מהמצב שבו בני אומות שונות בעלות יכולות חברתיות וכלכליות שונות הבוחרות הנהגות פוליטיות שונות נתונים בתוך מיטת סדום של מערכת חוקים אחידה בתחומים מרכזיים, כאשר חוקים אלה מנוסחים בבריסל על-ידי פוליטיקאים שלא נבחרו על ידם. נוצר כאן אבסורד: מצד אחד איחוד בתחום אחד גורר אחריו, באופן טבעי, הרמוניזציה של חוקים בתחומים נלווים, אך ככל שמתפתחת הרמוניזציה זו כך גוברות הסתירות הפנימיות בתוכה.

ריבית אחידה לגרמניה וליוון?

כאשר הושק האירו לפני יותר מעשור צפיתי את הבעיות שהוא נושא בחובו באשר מדיניות מוניטרית אחידה אינה אפשרית לאורך זמן בהיעדר מדיניות פיסקלית אחידה. שיעור הריבית המתאים לכלכלה הגרמנית אינו כזה המתאים ליוון. ואכן מי שהיה אחד מאדריכלי המטבע האירופי המשותף , שר האוצר הגרמני דאז, אוסקר לפונטיין הצהיר לפני ימים מספר כי היוזמה הגרנדיוזית הזאת הייתה טעות "המובילה לאסון". אירופה אינה יכולה לפתור את בעיית האירו והמצב הכלכלי הולך ומחמיר, מה שעלול גם לאיים על הדמוקרטיה במדינות חברות מסוימות. היום מחולקת אירופה, בין מדינות האיחוד הצפוניות, המזרחיות, ומה שמכונה "מועדון הים התיכון" כלומר מדינות האיחוד השוכנות בדרום היבשת, שבהן המשבר הכלכלי הוא החריף ביותר. מדינות "מועדון הים התיכון" הכוללות גם את צרפת, בה מנהל הנשיא הולנד מדיניות כלכלית בלתי אחראית, עוינות את ההגמוניה הכלכלית של גרמניה, המנסה להכתיב להן, באמצעות בריסל, מדיניות פיסקלית מרסנת, מה שעוד מרחיב את סדקי האיחוד האירופי. בסקר מטעם מכון "פיו" שנערך לאחרונה עולה כי יותר ויותר נסקרים מביעים פסימיות באשר לעתידו של האיחוד. הנתונים מצביעים על כך כי אם ב-2012 60% הביעו תמיכה באיחוד הרי שהשנה ירד אחוז התמיכה ל-45%. 90% מהצרפתים סבורים כי כלכלתם כושלת. 77% מהצרפתים גורסים כי האיחוד המוניטרי הרע לכלכלה הצרפתית, ובד בבד הם מביעים רגשות אנטי-גרמניים. הסקר מעלה כי הצרפתים אף יותר פסימיים מהאיטלקים והספרדים באשר להמשך קיומו של האיחוד האירופי במתכונתו הנוכחית. לעומת זאת יש יותר אופטימיות בגרמניה, שם רואים יותר בחיוב את התנהלות המוסדות האירופיים בבריסל ואף מוכנים להעברת יותר סמכויות חקיקה למוסדות אלו. נראה, על-פי אחד ממנהלי הסקר כי "הגרמנים לא רק שחיים ביבשת אחרת אלא אף בפלנטה אחרת". בבריטניה, אף שאינה חברה בגוש האירו, הולכים וגוברים הקולות מצד פוליטיקאים זוטרים ובכירים כאחד, לקיים משאל - עם בשאלת המשך החברות באיחוד. ראש הממשלה קמרון הבטיח כי יערוך משאל כזה ב-2017, אך יש מחברי הקבינט שלו המבקשים להקדים זאת כבר לשנה הבאה. שר החינוך מייקל גוב אמר כי פרישת בריטניה מהאיחוד תביא לארצו יתרונות, ושר ההגנה האמונד הודיע אף הוא כי הוא תומך בפרישה אם האיחוד ימשיך במתכונתו הנוכחית. לדעה זו שותפים גם כמה לשעברים כגון שר האוצר לשעבר נייג'ל לוסון שפרסם מאמר דעה ובו כתב כי האיחוד שהיה רלוונטי לשעתו השלים את תפקידו ואין צורך בו יותר. האיחוד האירופי לא קם ביום אחד ולא יתפרק ביום אחד. הוא התהווה בתהליך התפתחותי במשך שנים והוא גווע בתהליך ניווני במשך שנים.