בפעם המי-יודע-כמה קיבל שלשום אזרח ישראלי רישיון להרוג מבלי שבעצם היה כלל זכאי לו. כל הסימנים המוקדמים הרי העידו על כך שאיתמר אלון נחשף, זה מכבר, כסוציומט תימהוני, מעורער בנפשו. בתור שכזה צריך היה להרחיק ממנו, מבעוד מועד, את האקדח שהיה ברשותו ושבו קטל את חייהם של ארבעה אנשים בעיר-מגוריו, באר-שבע.
אלא שהזילות שבנשיאת נשק מורשה היא זו שאיפשרה לאיתמר אלון לבצע את זממו לצורך חיסול חשבונות אישיים. בסך-הכל זהו עוד מקרה מיותר החוזר על עצמו. רק לפני חודש בלבד ירה בזמנו הפנוי מאבטח של מוסד חינוכי כדור של אקדח באשתו, על-רקע רומנטי, ואילו הפעם היה זה מאבטח בדימוס, שעשה את מה שעשה רק משום חוב כספי שצבר.
אין זאת כי אם הילה של גיבור היא זו שעמדה לזכותו של אלון. הדעת נותנת שעוז-רוחו בעבר בחיסול מחבלים וצל"ש שקיבל בעטיו, הם אלה שהותירו בידיו את האקדח, גם משלא היה עוד זכאי לו. בעטייה של גבורתו ההירואית שגילה בעבר העדיפו, משום מה, הגורמים המוסמכים לעצום עיניים ולהתעלם מהפגמים הקשים שאפיינו את אישיותו השלילית. הדעת נותנת שכל פסיכיאטר היה מאבחן אותם מיידית.
נתונים מדאיגים העובדות המרות חוזרות ומורות שאיתמר אלון לא עמד בקריטריונים הדרושים לנשיאת נשק. על כך יצטרכו לתת את הדין אותם גורמים מוסמכים, המופקדים על ביטחון הציבור, שלא עמדו על המשמר ושבכוחם היה למנוע את האסון הנורא.
מעל לכל הגיעה העת לבחון מחדש את מי שזכאים לשאת בנשק מחוץ למחנות הצבא. בכל מקרה הוא חייב להיות מאוחסן במקום-מבטחים, כמו כספת, בעת שאיננו מצוי בשימוש לצורכי ביטחון או בטיחות. חלפו הימים של המנון הפלמ"ח הקובע באורח חד-משמעי ש"כל בחור וטוב לנשק".
במשטרת ישראל מצויים נתונים מדאיגים ביותר על למעלה מאלף אירועי-ירי בלתי-חוקי במרוצת 12 החודשים האחרונים. כדורי האקדח שנורו בסניף
בנק הפועלים בבאר-שבע, שלשום, אינם מן הסתם האחרונים שנורו. במצב הקיים זהו אות-אזעקה לאירוע דומה, היכול לחזור על עצמו בהקדם. הגיעה לכן העת לפקח ביתר-שאת על השימוש בנשק גם מחוץ למתחם הצבאי או האזרחי-בטיחותי, אם לא לאסור אותו כליל.