כמעט שלושה עשורים מאז שהיה לשר האוצר, וביצע ביחד עם חבורת הכלכלנים שהקיפה אותו את התרמית הכלכלית של מיידוף - מינופים לכל דורש.
כמעט שלושה עשורים עברו מאז, ולקח לאוכלוסיה המון זמן להבין מה עשה הנוכל הזה.
ניפוח הכלכלה עם כספי החוסכים, בנה כאן אימפריות של חול, עשויות לבנים שהונחו בקפידה על-ידי האזרחים העובדים לפרנסתם, ואת הפירמידות האלה עשקו לאור היום, נוכלים, נבלים ורשעים, מן הסקטור העסקי והציבורי.
לא נחקק ולו חוק סוציאלי משמעותי אחד במהלך הזמן הזה, כדי להגן על הנמלים הקטנות הבונות מכספי חסכונותיהן הפנסיוניים את "סדום ועמורה" במסווה של "פיתום ורעמסס".
כמעט כל דיירי הכנסת, למעט יחידי סגולה, ישנו על האף ומכרו לציבור נוסחאות מעוותות המספרות לנמלים החרוצות ש- "העושר מחלחל", ושזהו סניף המזה"ת של "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
ארץ, כן. אפשרויות בוודאי. אבל בלתי מוגבלות? מאות אלפים של אזרחים התחילו לקבל הודעות על חשבונות מוגבלים מהבנקים שלהם, בזמן ששרי הממשלה המושחתת ועמיתיהם-שותפיהם מהמגזר העסקי, הבנקאים, השופטים, והחונטה השלטת - חוגגים במסיבות קוקטיילים ובמטוסים פרטיים, מתאפרים (גם הגברים), כאילו הייתה זו צרפת שלפני המהפכה.
היום הגדול הגיע. לא עוד גלידות ומיטות אפיריון מעופפות. זה נגמר. מה שהתחיל לפני שנתיים ברחובות ובשדרות, מתחיל להתכנס למודל חדש. לאזרחים יש כוח, וכמו שהעמיסו את גרגרי החול לתפארת סדום ועמורה של פיתום ורעמסס מודל נתניהו, כך הן יתחילו לפרום את מגדל בבל הזה שעליו מוצב עגל הזהב.
את הכסף המציאה האנושות כדי לאפשר סחר חליפין והעברת ערך, ואת הבנקים המציאה האנושות כדי לשמור על הכסף מפני השודדים בדרכים. מאז הפך הכסף לערך בפני עצמו, והבנקים הפכו לשודדים בעצמם.
דנקנר אינו הראשון. גם בן דב לא היה הראשון. הראשונים היו ספסרי הזבח על מפתן בית המקדש. איש מכל אלה לא נכנס לספרי ההיסטוריה על שחרור האנושות מכבלי העושק. האמת תמיד מנצחת, וגם אם לוקח יובל לפנות מספיק נוכלים ממרכז הבמה כדי לפנות לה מקום, בסוך היא מגיעה.
אין כאן שום שמחה על נפילתו של איש. מבין כל הנוכלים במעמדו, הוא דווקא זה שיש בו חיבור לשפע אבל גם חיבור לחסד. זו לא שמחה על נפילתו של אדם, אלא שמחה על כך שקרן אור ראשונה של תקווה מבצבצת כעת לאזרחי מדינת ישראל, עם הוכחה שהדבקות במשימה מביאה את היום.
שבת שלום עבדים, נפגשים בקרוב בכיכר הבסטיליה.