נפגשנו, בני המחזור מן התיכון. אחת מחברותינו, רינה, נפטרה ממחלת הסרטן. 15 נרשמו לפגישה לזכרה והגיעו 30. כמחצית מבוגרי המחזור שלי. מפגש כזה חשוב לנו, כנראה, ורבים באים.
הפתעה הייתה כאשר סיפרו דברים לזיכרה ונעמי, חברתה הקרובה, שלפה צרור דפי מחברת צהובים מיושן. יותר ממחברת עבה אחת - מכתבים שכתבה לה רינה כששירתו בצבא ולמדו באוניברסיטאות בירושלים ובתל אביב. לא יאומן מה הנשים שומרות במגירה.
אבל לא רק את הסיפורים אצרו המכתבים, אלא גם את הרכילות של אז ("לחנה יש חבר, אם הפעם זה לא יחזיק מעמד"...) וגם סקירה של הקשיים באוניברסיטה וכל מיני זוטות, שמעניינות רק את מי שהכיר את נשואי הרכילות. "זה לא רק סיפורים. זה תום ילדות", סיכם פרופ' עם ניסיון חיים, ואנחנו הנהנו. כמה שונים נראים הדברים ממרחק של כמעט 60 שנה.
אין כמו מפגש כזה להעלות באוב את מורינו, במיוחד זה שאנחנו כל-כך אוהבים לזכור בכעס - המורה לספרות. "היה נותן לנו לכתוב חיבורים על נושאים שלא הבנו. הוא כפה עלינו את החיבור 'אלוהים בא לבקר אותנו הרבה פעמים ואנחנו לא היינו בבית'. אז לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. היום אני כנראה מבין", הזכיר אחד.
רינה, שלזכרה התכנסנו, "הייתה חכמה ואמיצה. אנחנו שפנים. פחדנו. אבל היא קמה ואמרה למורה בפנים: 'אני לא כותבת את החיבור הזה'. אני לא מבינה את הנושא ואין לי מה לכתוב", נזכרה נעמי. התגובה הספונטנית בחדר היתה: מחיאות כפיים.
ואז כמשיחה לפי תומה אמרה בתו של מנהל בית-הספר, למדה איתנו בכיתה, "אתם בטח יודעים את סיפור חייו העצוב של המורה לספרות"... הייתה הסכמה כללית בחדר שאף אחד לא יודע.
"הוא היה חבר טוב של הוריי, ואבי הזמין אותו ללמד בבית-הספר עוד לפני שהמחזור שלנו התחיל" - החל הסיפור שלה. "אחיו יצא למלחמת האזרחים בספרד ונהרג. אמו לא השלימה עם האסון, ולמעשה, כמו סיימה את חייה. היא לבשה שחורים תמיד, ולא נתנה דעתה על הנער הצעיר שנשאר בבית. מי שעתיד להיות מורנו, איבד את אמו. למעשה, הוא אהב מאוד ילדים, אבל לא ידע להביע זאת ולכן היה כל-כך רשע כלפינו", המשיכה בת המנהל. אבל אצלנו בבית, היו לו פנים אחרות לחלוטין.
"שנים ספורות אחרי שגמרנו את בחינות הבגרות, התחתן עם אישה נחמדה, שאהבה אותו מאוד והיו לו, למסכן, שנים מאושרות. אבל הסרטן קטף אותה. לאחר-מכן חי לבדו עד שנמצא יום אחד מוטל ברחוב אבן גבירול בתל אביב. מצבו היה נורא ובקושי זיהו אותו".
סוף עצוב למורה חכם, אינטליגנטי ורשע.
ככה זה כשנפגשים לסיפורי נוסטלגיה. לא תמיד יש להם סוף טוב.
בקשת אב
האב הזקן יושב, כמו מוטל, בכורסה וארבעת בניו הבוגרים סביבו. "יש לי רק בקשה אחת אליכם", הוא אומר. "אני מבקש חמלה". הבנים הביטו בו ולא הבינו.