גם הטובים והמיומנים שבמרגלים, המקפידים להתבונן בנסתר שבגלוי ולפענח את הגלוי שבנסתר, אינם יודעים להשתחרר מאילוצי מערכות השיפוט האישיות בהן חנן אותם האלוהים. כמו שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד אף על-פי ששניהם מרואה אחד חזו חזונם, כן אין שני עדים נאמנים מעידים בסגנון אחד אפילו אם היו יחד בזמן ובמקום בהם נתרחשה העלילה אותה ראו.
אפשר שמשום כך הסתייג הקדוש ברוך הוא מראש משיגור מרגלים, כולם נשיאים, כולם אנשי מופת, כולם ראשי יוצאי ממצרים ומנהיגי מסע הפדות לארץ ישראל. אי-אפשר היה שישובו וימסרו למשה ולכלל ישראל עדות אחת על
"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב" (במדבר פרק י"ג ,י"ח).
כשם שפרצופיהם של בני-האדם שונים, ואין בהם אחד שטביעת אצבעותיו, ופיזור צבעי הקשת באישוניו, וצליל מיתרי קולו בגרונו, אינם ייחודיים וחד-פעמיים, כן דעותיהם שונות. הן מתבררות ומתעצבות בסדנת מוחם שלהם שאין לה אחות בעולם.
בני חורין שאינם חוששים מחד פעמיותה של סדנת הדעות שלהם, אומרים האמת כפי שנתבררה אצלם. אי-אפשר שתהיה חופפת לאמת המבוררת בהגינות בסדנת הדעת של עמיתיהם. על כן אמרו מרגלים הגונים,
"כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג, כ"ח-ל"א).
וכלב ויפונה, הגונים גם הם, נתייצבו מול ראשי המודיעין האלה,
"קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם... וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ... אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר י"ד, ו'-ט').
מה שראו אלה ראו אלה, אך מה שהסיקו ראשונים,
"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", לא הסיקו אחרונים שאמרו,
"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם, י"ג, ל'). הלשון רומזת ששוללי העלייה, בתורם את הארץ, לא תרו אלא את העם היושב בארץ ולכן אמרו
"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם" ואילו מחייבי העלייה תרו יותר מכל את הארץ ואת ההבטחה הגלומה בה, ולכן אמרו,
"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ".
שתי ראיות המוצא האלה עיצבו את ההשקפה. העשרה
הדגישו שיש בארץ עם, ויהא אשר יהא גורל המלחמה והמלוכה - סוף דבר הארץ אינה ריקה מעם אחר, לא לפני הכיבוש ולא אחריו. כנגדם אמרו השניים, עמים הולכים ובאים והארץ לעולם עומדת
ואם ירשנו אותה לשעה ירשנו אותה לדורות.
אבל נראה כי עיקר ההבדל החד בין
לא נעלה לבין
עלה נעלה הוא בהערכה של שיעור כוחם של יושבי הארץ. כנגד המעריכים
"כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" מעריכים יהושוע וכלב כי
"לַחְמֵנוּ הֵם סָר, צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל תִּירָאֻם".
ראוי היה לכאורה, כי טיעוני הכרע חשובים כל-כך ייאמרו בלשון שאין בה לא חידה ולא משל, שתהיה ברורה ומובנת בפשטותה, הן לבני ישראל באותו מעמד ובאותו דור והן לדורות הבאים בכל עתיד שיבוא. גם
לַחְמֵנוּ הֵם וגם
סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם פתוחים לפרשנויות הרבה ואין יודעים אם הן פשט שאבד מובנו עם אלפי השנים שחלפו מאז אותה מחלוקת סוערת באותו צומת מדברי, אם הן אלגוריה ומשל הנתונים לשבט או לחסד בידי פותרי החידות, או אם היו מטאפורה מלכתחילה שהייתה בהירה בשעתה ונתעממה לה בקרבנו בשל קוצר דעתנו.
אכן,
לַחְמֵנוּ הֵם מתפרש על-ידי רוב הפרשנים כאילו האויב משול כלחם שאוכליו טוחנים אותו בקלות בשיניהם ואוכלים אותו ובולעים אותו בטבעיות קלילה.
"נאכלם כלחם", אומרים גם רש"י גם רבי אברהם אבן עזרא,
"ויניחו אותנו לאוכלם כלחם", מפרש הרמב"ן. רבי עובדיה ספורנו אומר, כי כשם שהלחם אינו מתמרד על אוכליו, כן ראינו כי אלה לא יתמרדו בכובשיהם.
"לכל מלכי הארץ גזרתי שיהיו מאכלכם", אומר מדרש בראשית רבא, ועוד כהנה.
אך נראה שפשוטו הוא כי במלחמה נגבר עליהם. לחם בימי קדם, אם בשר הוא או פת או מלה כוללת למזון, נקרא כן מפני שאדם לוחם להשיגו. כן יש זיקה בין
"טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו" (תהלים קי"א,ה'), מאכלים, לבין
"חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית ל"ז, ל"ג), בין "מזון" לכלי "זין", בין "צידה וצידנית" של היום, לבין "ציד" ו"מצודה" של הלשון מאז.
"לַחְמֵנוּ" משמעו, הם עתידים להיות המובסים במלחמתנו, ובין כך ובין כך, דימוי זה נראה סביר, גם בהשאלתו גם בפשוטו.
אך מה הוא משמעו המסתורי של
"סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם"? אם
צִלָּם מלשון "צל", ולא "צלם", חותם, הולכים הפרשנים למחוזות בהם צל משמעו הראשונית הוא הגנה מפני החמה, ו
"סָר צִלָּם" משמעו: "אין לפחד מפני עמי כנען כי הם משוללי הגנה".
"ה' שֹׁמְרֶךָ, ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהלים קכ"א,ה'), אומר משורר תהלים, לא הפלדה הנחושה מגנה עליך, אלא רוח ה', ההשגחה העליונה. במדרש אליהו רבא, פרשה י"ח,
"משלו משל. למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה מהלך בדרך ובנו עמו במדבר, כיוון שהגיע לחמה ולשרב, עמד עליו אביו בחמה ועשה צל לבנו, כדי שלא יגע בחמה ובשרב, שנאמר ה' שומרך ה' צלך...". בארץ מדבריות וערבות הופך הצל על נקלה למטאפורה למגן.
בישימון אין עץ - אין מנוס מפני השמש הקופחת. היא ממיתה. לו יש עץ אחד בנוף החשוף הלוהט - צילו מציל אלא אם כן יבש אותו עץ וסר צילו עימו. פרשנים הרבה כגון הרשב"ם, האומר על סָר צִלָּם,
"אין להם מחסה לחסות בו" כי מאז שמעו עמים על בקיעת ים סוף הניסית, נמוגו כל יושבי הארץ, והיו נכונים מראש להיכנע לכוחה המאגי של האומה המנצחת. כן מזדהה הרמב"ן עם פירושו של אבן עזרא ואומר,
"יאמרו כי נפל פחדנו עליהם ולא יקחו מגן וצינה וכובע להיחלץ להלחם כנגדנו, ויפה פירש".
אולם דומה כי הדימוי "סָר צִלָּם" הוא דינמי יותר מן הפירושים העושים אותו משל. הצל מהלך קסם על האדם בכל הזמנים בכל התרבויות. הוא נראה כישות נפרדת, עיתים כמלווה את האדם, עיתים כיריבו, עיתים כשלוחה של השכינה, עיתים כשלוחו של השטן. "סר צילם" הוא לשון המורה כאילו הצל, במקרה זה הצל המגן, נטל לעצמו חירות לסור מעמי הארץ ולהותיר אותם חשופים, בני בלי צל. אין אדם יכול לחסות בחמה בצל של עצמו. הוא זקוק כביכול לצל אוטונומי, בצל הבא מחוצה לו כדי לשרוד את החמה ואת הזעם האורבים לו תמיד, והנה צל אוטונומי זה סר על-פי שיפוטם של יהושוע ושל כלב.
בשנת 1814 מפרסם הסופר הגרמני Adelbert von Chamisso ספר שהיה מאז כולו למעין מטפורה,
"ספורו המופלא של פטר שלומיאל" (Peter Schlemihls wundersame Geschichte). שלומיאל מוכר בספר את צילו שלו לשטן הנותן לו בתמורה ארנק זהב קסום שאינו מתמלא לעולם, עד ששוב אין דבר שאי-אפשר לו לשלומיאל לרכוש תמורת הזהב שאינו כלה עוד. אך האיש מגלה כי העסקה המעניקה לו עושר - נוטלת ממנו את אושרו.
העולם דוחה אדם שאין לאו צל. אשתו אהובתו עוזבת אותו. רעיו מפנים לו עורף. בודד ואומלל ו... עשיר עלי אדמות, הוא מבקש לחזור בו מן העסקה, אך השטן דורש תמורה. לא את הארנק. לשטן אין חפץ בזהב, אלא כדי להדיח בו בני-אדם. הוא רוצה את נשמתו של פטר שלומיאל. זה מסרב. הוא משליך את הארנק לצדי הדרך, ואובד בעולמו בלי זהב ובלי צל.
30 שנה מאוחר יותר, כתב הנס קריסטיאן אנדרסן אגדה למבוגרים בה מאבד אדם את צילו, השב אליו לאחר שנים ומבקש ליטול את מקומו. האיש החולה, נענה בדלית ברירה. הצל הולך וממתלך והאיש הופך צל ועבד לצילו.
הסיפורים שונים במהותם ובלקחם, אך בשניהם גם צדדים שווים. הנוכחות מטילה צל. מי שאיבד צילו, נעשה כמי שאינו קיים, כמי שקרני השמש חודרים בעדו משל לא היה, אלא זכוכית חסרת זהות ונוכחות. זה יכול לגרום לעושר ולהצלחה, כי אין לך תריס קיום עצמי בפני ברכת האור האין סופי מאשר הנוכחות עצמה. השפע אוהב את המכורים לשפע ולא לשום ערך זולתו. הוא אינו סובל בעלי מידות תרומיות השואלים שאלות מטרידות על השפע ומקורו. במחיר סילוק תריס, המידה שופע שפע מתגמל מעבר לכל מידה. אבל האיש החשוף, שסר צילו, ייפול מעתה לפני כל רוח מצויה, ויהא חמוש עד שיניו, ומוגן בכל פלדה, ושליט בכל מצודה, חסר צל זהותו - הוא יימוט. באין צל - ייבש העץ! האיין ישתלט עליו. הוא יעבוד אותו ויאבד עימו.
המרגלים היטיבו לראות את עמי הארץ כפי שחזותם נצטיירה באותה שעה, חזקים, גאים, חמושים. הם לא ראו כי הם חלולים בתוכם, כי בארץ קטנה ככנען, מפולגים העמים ל-31 מלכויות, כי באין להם זהות אחת לא הוכפלה זהותם פי 31, אלא נתפוררה לרסיסים. היא אבדה. לא הייתה לה נוכחות עוד. סר צילם. יהושוע וכלב ראו. אבל הם קרעו בגדיהם כי הם ראו עד לאמת. בקרב אומה שאינה יכולה לראות, אלא עד לקצה אמתה לא היה להם סיכוי. עמדו לסקול אותם באבנים. העיוורון של המרגלים שלא ראו, אלא את הנראה, היה לעיוורון מידבק. כל העם לקה בו. הוא ניצח ומת במדבר. יהושוע וכלב הובסו. הם חיו לחצות את הירדן ולהכות שורש בארץ ישראל.