הפילוסוף ג'ורג' סנטיינה אמר פעם: "כל מי שמסרב ללמוד מן ההיסטוריה סופו שיאלץ לשחזר אותה". לעומתו נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, הכריז במרס 2008: "מי צריך ללמוד היסטוריה"? אלו שתי גישות קוטביות להבנת המציאות, שלמעשה מציגות תשובות סותרות לדרך התנהלות העולם ולדרך שבה ניתן, אם בכלל, לשפר את מעשי האדם מדור לדור.
הבה נתבונן בפרשת 'שלח' האיומה בתוצאותיה לעם ישראל לדורותיו ונראה האם אותה היסטוריה קשה מאוד קרתה לנו שנית. במילים אחרות, הבה נבחן את אמיתותה של אמרת חז"ל שאמרו שבעקבות בכיית העם בלילה ההוא - ליל תשעה באב - "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד, ב).
לצורך העניין הבה נפסח על רבים מדפי ההיסטוריה ונתמקד בשתי תקופות - המאה העשרים וחמש (למניינו) והמאה החמישים ושמונה. אז משה, נסיך מצרים, ראה מצרי מכה עברי ובא להצילו ממנו - ובכך הניע את תחילתה של גאולת עם ישראל. לפני כמאה ועשרים שנה, הרצל, יהודי מתבולל, ראה קצין יהודי מואשם בריגול (אלפרד דרייפוס) והחליט שכדי לפתור את בעייתו, היהודים זקוקים למדינה משלהם. אל לקורא להסיק מסיפורו של הרצל שיש להשוות בין אישיותם ורמתם הרוחניים של משה רבנו להרצל. השוואה מסויימת בין שניהם קיימת, אך בפן שקבעו חז"ל: "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה, ב). קרי, שכל דור מקבל את המנהיג הראוי לו. על בסיס זה אכן אפשר להשוות בין משה רבינו לבנימין זאב הרצל. הדמיון הרב בקורות חייהם - בקשרם הרופף לעמם בתחילת דרכם, במסירות נפשם לטובת עם ישראל, בסופם הטרגי (בכך ששניהם נפטרו לפני שזכו לראות את עמם מגיע אל המנוחה והנחלה), ואפילו בכך שבניהם לא הלכו בעקבותיהם - מהווה סידרה של הקבלות שקשה להסביר בדרך הטבע, לעניות דעתי.
אחוזת עולם
אחרי עשר מכות קשות - למעשה מלחמה שניהל נגדו הקב"ה - הסכים פרעה לשחרר את בני ישראל. אחרי מלחמת עולם קשה שבה מתו יותר מתשעה מיליון חיילים, מלחמה שהיו מעורבים בה מדינות אירופה, ארצות הברית, ויפן - הכריזו בנות הברית בוועידת סן רמו ב-1920 שליהודים תהיה הזכות לחזור למולדתם ההיסטורית ולהקים בה את המדינה היהודית. האם מטרתה הסמויה של מלחמת העולם הראשונה הייתה לאפשר את הסכמתה של מנהיגות העולם להקמת מדינת היהודים? הקשר נראה רופף מדי על פניו, ברם, דרכי ה' תמיד היו נסתרות לבני אנוש.
בני ישראל בקשו לשלוח "מרגלים" לבדוק את טיב הארץ, ויהודי אירופה וארה"ב שלחו נציגים בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים ל"פלסטינה" כדי לבדוק את יכולתה לקלוט אותם. המרגלים, למרות כל הניסים שהם חוו במצרים, בים סוף ובמדבר, משום מה, לא האמינו שאותו בעל הניסים מסוגל לכבוש את ארץ כנען ולתת להם אותה כ"אחוזת עולם". בדומה, רבים מן העולים בשנות העשרים של המאה העשרים נואשו מהמצב בארץ וחזרו לאירופה. בכך הם הרתיעו אחרים מלעלות ותרמו לגודל השואה - שבה נספו כמחצית מיהודי אירופה. השואה דומה למכת החושך במצרים שבה נספו ארבע חמישיות מן העם בגלל סירובם לעזוב את מצרים זה. בתום "מכת החושך" של ימינו (השואה) באה "מכת הבכורות" על פרעה-היטלר - הוא וכמעט כל חברי ממשלתו הורשעו במשפטי נירנברג והומתו.
נשאלות עדיין שתי שאלות גדולות: לשם מה מכת החושך, לשם מה הפוגרומים והאינקוויזיציה, ולשם מה השואה בימינו? לעניות דעתי, עבר די והותר זמן מימי כיבוי המשרפות של מחנות ההשמדה כדי שנאזור אומץ וכוח הדרושים כדי להכריע בנושאים הללו על-פי המסורת שקיבלנו מחז"ל על דרכיו של הקב"ה, ובדרך שבה הוא פועל לכל אורך ההיסטוריה. ואכן כפי שרובם של בני ישראל התבוללו לתוך מצרים וסירבו להתנתק ממנה, כך רוב יהודי אירופה בשלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים - החילונים, הרפורמים ואפילו החרדים - סירבו לעזוב אותה ולחזור לארץ אבותיהם. נטישת ה' ו/או נטישת הארץ - אלה היו חטאם של המרגלים, ואלה היו גם חטאם של יהודי אירופה מ-1917 עד 1945. את התופעה הקשה הזו, המלווה אותנו אלפי שנים אפשר לכנות בשם "סינדרום המרגלים".
מידה כנגד מידה
ומדוע סובלים יהודי הארץ בימינו? התשובה לעניות דעתי: אנו נגועים באותו סינדרום ארור - סינדרום המרגלים. אנו מפחדים מהכנענים, סליחה מהערבים. רבים מאתנו לא מאמינים בתורתנו הקדושה שבה ה' הבטיח לנו שהארץ היא שלנו לדור בה, ורק שלנו, לעולם ועד. ולכן אנו מנסים למצוא פתרונות של פשרה, של הקמת מדינה לאויבינו בתוך הארץ אשר הקב"ה הבטיח לנו, ואפילו על-ידי הפיכתה של ארצנו ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה. בקיצור, אותם יהודים, אחרי כל מה שעבר עלינו, רוצים להביא את הגולה אלינו, לארצנו. כתגובה לכך, כפי שה' שלח אז את העמלקי שלא האמין באלוקים, כדי להלחם בעם שאיבד את אמונתו בה', כך היום הוא שולח את המוסלמים, כעונש לחברה היהודית פה המקבלת בשלוות נפש בדעות פוסט-ציוניות ואוטו-אנטישמיות, ואינה מאמינה בזכותנו הבלעדית על הארץ הזאת. לא השכלנו לגרש את אויבינו בימי השופטים והמלכים כי לא האמנו בה' ודחינו את ציוויו לנו: "וְאִם-לֹא תוֹרִישוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לֱשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל-הָאָרֶץ אֲשֶר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ...וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִמִּיתִי לַעֲשֹׂות לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם" (במדבר לג, נה-ו). ולפיכך הם קמו עלינו במטרה לגרשנו -- אז וגם היום.
חז"ל קבעו שהכל נעשה על-פי הכלל הגדול שדרכו ה' מנהיג את העולם - מבריאת העולם ועד ימינו אנו - מידה כנגד מידה. לסיכום, האם ההיסטוריה חוזרת? האם אפשר ללמוד ממנה? התשובה: מי שמצפה שהיא תחזור בדיוק באותה צורה טועה טעות של שוטים. אך ההיסטוריה הינה "בית ספר" לאלה הרוצים להבין את ההווה ואת העלול לקרות בעתיד. אנו צריכים להרחיב את האופקים, את שדה הראיה ואת האמונה שיש סדר לעולם ומטרה לקיומו - ובתוכו, לקיומו ויעודו של בנו בכורו של הקב"ה.