המנחה המובאת בשבועות היא חמץ, וזאת בניגוד לכל השנה בה חל איסור להכנסת חמץ למקדש. הסיבה לשינוי היא לפי דעה רווחת, כי החמץ מסמל את הרוע, וכי הלגיטימיות, ההכשר של שתי הלחם החמץ בשבועות, הוא רק ביום מתן תורה, כי רק התורה ולימודה יש בכוחה לנטרל ולאזן את החמץ המסמל והמייצג את הרוע.
אמנם כתוב כי לא רק על הלחם לבדו יחיה האדם, אך בכל מקרה הלחם החמץ מסמל את בסיס קיומו של האדם גם היום, מה עוד שהוא - החמץ - עיקרו ורובו בנוי על אחד משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל. ואיך אפשר לחבר את ארץ ישראל, ועוד את שיבחה עם הרוע בחייו ובעולמו של היהודי? אלא אם נניח שהחיים הגשמיים על קשייהם הם הכרח מגונה המסיט את היהודי מאידיאל החיים המושלמים הרוחניים, מין חיי העולם הבא בעולם הזה. אך המציאות מכריחה גם את היהודי להקדיש חלק לא קטן מחייו להבטחת הקיום הפיזי והכלכלי שלו ושל משפחתו ככל נברא בצלם, וזאת בנוסף לחובות ומטלות לטובת הציבור, עמו וארצו, כמובן תוך שילוב תורה וקיום מצוותיה, שחלק ניכר מהן ניתן לקיים רק במעגל השלם המעשי הקיומי של החיים, שזהו גם המבחן האמיתי.
את המסלול האתגרי הזה לא אנחנו בחרנו. הקדוש ברוך הוא בחר עבורנו וזאת כזכור לאור ההתנהלות של הזוג המייסד של השושלת האנושית: אדם וחוה.
מכאן שתי שאלות הדורשות התייחסות לשם בירור הנושא: שאלת הקביעה שהחמץ מסמל את הרוע והכשרתו החד-פעמית רק על-ידי חג מתן תורה.
- מדוע כל השנה יש להביא מנחה לא מהחמץ?
- ומדוע מביאים דווקא בשבועות מנחת חמץ?
ניסיון לתת תשובות. לשאלה הראשונה, התורה לא מספקת תשובה ברורה. לא מצאתי התייחסות פרשנית בנושא. אחרי לבטים אני מעז לכתוב רעיון תוצרת בית, הרי פטור בלא כלום אי-אפשר. לעניות דעתי, ניתן לחבר את זה ליסוד החשוב המלווה אותנו בתפילותינו, בפרט בחגינו ומתי לא: זכר ליציאת מצרים, האירוע המכונן שבגינו ובזכותו אנחנו עם, קיבלנו תורה, וחזרנו לארצנו אחרי 2,000 שנה. הדגש הזה, החיובי, גם מסביר את השלילה למה כל השנה, להוציא חג השבועות, לא נכנס למקדש חמץ. בכל מקרה, גם אי ידיעת הסיבה הספציפית לשאלה הראשונה אינה מעלה ואינה מורידה, ואשתדל להוכיח זאת בתשובה השנייה.
התשובה לשאלה השנייה: התורה קובעת את מנחת שתי הלחם חמץ במסגרת תהליך הבאת הביכורים הנמשך עד סוכות ופעמים מעבר לו בהתאם להבשלת הפירות. התורה מקטלגת את חג השבועות כחג חקלאי - חג הביכורים או חג הקציר. אין בתורה חג מתן תורה. יש פרשנים המציינים כי הסיבה היא כי קביעת יום חג מיוחד לתורה לא מרחיב אלא מצמצם אותה. ודאי שהתורה לא קבעה את הבאת הביכורים ופרטיהם בהקשר לחג שלא קיים.
כישלון המרד הגדול הביא לחורבן הבית השני, לאיבוד העצמאות המדינית ולמהפך כלכלי ותעסוקתי: עם של עובדי אדמה מביאי ביכורים נאלץ לשנות את אורחות חייו. השינוי הטראומטי הכלכלי לא היה היחיד. נלווה אליו הצורך בתחליף למקדש ולפן המדיני. בא רבן יוחנן בן זכאי והעביר את עם ישראל מיהדות של חירות מדינית ליהדות של חירות רוחנית, גישה שהצילה את עם ישראל בגלות הארוכה והקשה.
חזרנו בעזרת השם לחיים המלאים של עם החי בארצו, עם ריבונות מדינית. הגיע הזמן והצורך לחזור לאמץ גם את תכני חג השבועות המקורי, להודות לקדוש ברוך הוא על ה"חמץ" שזכינו לו.
וציטוט לסיום. "חטא המרגלים בפרשת שלח. לדעת חכמי הסוד, חששו המרגלים לקיום התורה, שמא לא יקיימוה כראוי בארץ ישראל, כי תהליכי הכיבוש וההתנחלות עלולים להסיח את הדעת מקיום התורה, אלא שמחשבה זו היא ניגוד גמור לדעת עליון. השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם. הרצון ליחד לשכינה פינה לעצמה ולהפריד בינה לבין המעשה זהו רצון גויי והשקפה גויית, ואילו האומה הישראלית, כל עיקרה לא באה לעולם, אלא כדי להוכיח שיש אלוקים גם במקום הזה גם בחיים המעשיים על כל גילוייהם" (הרב משה צבי נריה זצ"ל בספרו "נר לתורה" על פרשיות התורה).