מדובר במגרש, אשר שני שליש ממנו בבעלות פרטית ושליש בבעלות עיריית פתח תקוה, המיועד לבניית הבניין החמישי של פרויקט FIVE של רמי שבירו בשכונת נווה גן.
הבעלים הפרטי הגיש לבית המשפט תביעת פירוק שיתוף בדרך של מכירת חלק העירייה אליו, לחלופין ביקש במכירה של חלק העירייה בלבד במכירה פומבית, או- מכירה פומבית רגילה.
בעת קיום הדיון בבית המשפט התברר, כי הקרקע הנדונה הייתה מושא לתביעה קודמת מצד בעליה הקודמים שתבע את העירייה, בטענה שהעירייה הפקיעה לו את הקרקע. בתביעה זאת נפסק שהעירייה אכן עשתה כאן פעולה פסולה לפי סעיף 195 לחוק התכנון והבנייה, שאוסר על עירייה שהפקיעה לצורכי ציבור, לשנות הייעוד לבנייה פרטי, בעבור העירייה ובהתעלם מההפקעה הקודמת.
במסגרת אותה תביעה, פסק בית המשפט כי חובה על העירייה, בעת שהיא מוכרת את הקרקע הזאת, ליתן לנפקע המקורי זכות קדימה לרכישת הזכות ובכל מקרה- למכירה כזאת, צריך את אישור שר הפנים.
עיריית פתח תקוה ניסתה להסתמך על פסק דין זה וטענה כי גם מנימוק זה היא נצרכת לאישור שר הפנים.
ביהמ"ש המחוזי, דחה את טענות העירייה וקבע כי יש לאפשר מכירה פומבית של הקרקע לאחר שהנפקעים הביעו את הסכמתם לכך, תוך שהוא קובע כי תמורת המכירה תופקד בנאמנות אצל הכונסים עד להכרעה במחלוקת שבין חי אתרים והעירייה או עד מועד אחר עליו יסכימו הצדדים באישור בית המשפט.
השופט סטולר, בפסק דין מקיף ויסודי, קבע ברורות:
- השיתוף פסול הוא, ויש מקום לעודד פירוק שיתוף.
- הצורך באישור שר הפנים (סעיף 188 לפק' העיריות או מכח סעיף 195 (2) לחוק התכנון והבנייה) חל בעסקות רצוניות ואינו חל בתביעה לפירוק שיתוף, שהיא מכירה כפויה.
- הדבר דומה לעיקרון, שחוק יסוד מקרקעי ישראל (שמונע מכירת קרקע מדינה), איננו חל במכירה פומבית בפירוק שיתוף של קרקע משותפת השייכת בחלקה למדינה.
ָָָׂ- והכלל הוא - קרקע שלא ניתנת לחלוקה, נמכרת במכירה פומבית למרבה במחיר.
זו דוגמה לפסק דין מהיר, החלטי וענייני (ולדעתי גם צודק) בענייני פירוק שיתוף. בתי המשפט יכולים להתיר את הפלונטר בשוק הנדל"ן - אם רק ירצו. מנסיוני הרב, עשרות תביעות הנוגעות לקרקעות משותפות, תקועות בצנרת בתי המשפט השלום, או בבתי המשפט לעניני משפחה (אם עסקינן בסכסוכי משפחה).
הימשכות ההליכים בבתי המשפט והסחבת המרובה המצויה בהם, היא אחת הסיבות העקיפות הגורמות לבעיית הדיור. בישראל קיימים מגרשים רבים הזמינים לבנייה מיידית, שעליהם ניתן לבנות בוודאי אלפי דירות, אך אלה תקועים בהליכים משפטיים ובסבך הביורוקרטיה. ברור שאם משפטי פירוק נמשכים שנים על שנים ואינם מסתיימים בדיון אחד או שניים לכל היותר, יוצא שקרקעות רבות, נשארות תקועות ומוקפאות, בשל העובדה הפשוטה, שבתי המשפט אינם מטפלים בהם במהירות הראויה.
ככלל, לטעמנו ראוי שתביעת פירוק שיתוף ברובם המכריע של המקרים, צריכה להסתיים בישיבה אחת של בית משפט (ואפילו בישיבת קדם המשפט!). הסיבה הינה פשוטה, החוק מעודד פירוקי שיתוף ואת חיסולם המיידי של כל השותפויות בקרקע. הוא קובע כעיקרון מיידי שהקרקע המשותפת תימכר למרבה במחיר, במכירה פומבית, אלא אם ייווכח לבית המשפט, שהקרקע ניתנת לחלוקה בעין.
עניין זה של חלוקה בעין, ניתן לבירור ולוידוא תוך עיון מיידי, בתוכנית בנין העיר המצויה באתרי האינטרנט של כל הרשויות המקומיות בארץ. כל המעיין רואה על נקלה, אם הקרקע ניתנת לחלוקה, אם לאו. למרבית הצער, עניין זה איננו מיושם בבתי המשפט וחבל.