האלכימאים שעושים מגיל - זהב

מדי פעם בפעם אני שב לנושא של אוכלוסיית הקשישים בישראל, מכיוון שאם כיום הבעיות הן בעיקר שלהם, ושל משפחותיהם הרי בעוד עשור או פחות, ההשלכות תהיינה קשות מאוד לחברה ולמדינה. רחל מכטיגר מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה מביאה נתונים על מצב "גיל הזהב" - האוכלוסיה המבוגרת בארץ - בסקירה ארוכה וממצה, סטטיסטית, סיבתית, נסיבתית וכיו"ב .ואני מביא אותם בכותרות. ציבור זה – כידוע - מהווה יותר מ-10% מכלל האוכלוסיה, ומתקרב למיליון נפש, כאשר בעוד פחות משני עשורים הוא יגיע לכלל 14% מכלל התושבים. זאת ע"פ נתוני למ"ס. מצב אוכלוסיה זאת הוא קשה, או קשה מאוד. בתחום הבריאות רק שליש סבור שמצבם טוב( בהשוואה לשוויץ שם כ-75% סבורים ככה). בקרב מדינות אירופה, ישראל מובילה בדיווח על מחלות זקנה או דיכאון. בתחום הקיום: 26% מתקיימים מגמלה של הביטוח הלאומי, או השלמת הכנסה, ו-20% חיים מתחת לקו העוני. חלק ניכר סובל מבדידות, ותחושת זניחה. ניצולי השואה, שמהווים כשליש מכלל האוכלוסיה הקשישה, סובלים יותר ממצב כלכלי קשה. מאידך בשעה שאוכלוסיה זאת גדלה והולכת השירותים מצטמצמים גם יחסית וגם באופן מוחלט והמערכת הציבורית עושה מעט כדי לענות על הצרכים בהווה ולבלום התדרדרות בעתיד. לזה יש להוסיף עוד נתון טרי שהתפרסם השבוע והוא מידת ההתעללות בקשישים, גם במימדי האכזריות שבה וגם בהיקף התופעה שהולכת ומחמירה. הקשישים בישראל הם שטח הפקר, פרוץ הן לסביבה לא אוהדת, לעתים אפילו משפחתית, שאמורה להגן עליהם, והן לגורמים פליליים. היא חסרת אונים והגנה. נתונים שונים של מכוני מחקר ומוסדות גריאטריים מגבים את דבריה של רחל מכטיגר. עם האבדנים החברתיים אפשר למנות את אובדן הזהות התעסוקתית. אובדן כלכלי, בידוד, כאשר הסביבה הפיזית נעשית פחות ופחות נגישה וגם המגע התקשורתי מצטמצם. בתחום האבדנים הבריאותיים- ירידה במצב הבריאות, אובדן כושר פיזי, אובדן דימוי הגוף, קשיים בזיכרון ובריכוז. לפי הפסיכולוג החברתי והמומחה לגריאטריה אריק אריקסון המשבר ההתפתחותי שבו מוצא עצמו הזקן מורכב מן הגורמים הבאים: התרחקות ילדיו והצטמצמות הקן המשפחתי, העדר חוג החברים לעבודה. במצב זה, האדם יכול בתנאים מסוימים לסכם את חייו בצורה שלילית, רווית אכזבות, מרירות ואף ייאוש. בשעתו הבאתי רשומה על תוחלת החיים מול תועלת החיים, והסיכום היה עצוב. כאשר אני שומע בשבת בבוקר את דן קנר קורא מתוך "מזמור לשבת" של תהילים את הקטע המסיים: "שְׁתוּלִים, בְּבֵית יְהוָה; בְּחַצְרוֹת אֱלֹוהֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיו" - אני מחייך. זה נשמע כול כך מופרך, בלשון המעטה. ואמנם בתנאים אחרים, וכאשר הקשיש מצויד במה שנקרא תעצומות נפש, ומצבו הכלכלי סביר וכמו גם הפיזי, הוא יכול לסכם את חייו בצורה אופטימית. אבל זה לא הכלל, לא בישראל.

מכאן שהמונח "גיל הזהב", הוא מונח מטעה. הונאה שיווקית. כמו "מצעד החיים", שאין לו דבר וחצי דבר עם החיים, אלא עם הנספים בשואה. את המונח המציאו אז סוכני תיירות וכמה פוליטיקאים וכיום סוחרים ב"זהב" ששמו "קשישים" - בשר ודם. ולא מדובר באלה ששודדים אותם בלילה, אלא מרקונים את כיסיהם לאור היום. בכול אותם בתים מוגנים, עם ההנחות הגדולות, בלב הטבע, גן עדן עלי אדמות, משכנתאות הפוכות ועוד פיתיונות מסוג זה. וכמו בכול תחום אחר, כרישי הנדל"ן או המשקיעים בענף מניב זה, גורפים זהב מן הקשישים עצמם, או במישרין מאלה שמסוגלים לכך כלכלית או מבניהם שמוטב להם שההורים הזקנים לא יהיו למעמסה עליהם. גם כאן ככול שתוחלת החיים עולה כן הקשיש עומד בפני התרוקנות השוקת הכלכלית. בשעתו סיפר לי ידיד כי הוריו הגיעו לגיל מאוד מתקדם, אבל כדי שיוכלו להמשיך ולחיות, רק לחיות במצב קשה פיסית ובריאותית, בתוך האכסניה המסחרית הזאת, הוא צריך היה להוון את הגמלה שלו. עם הממליצים הטריים בשבח אותם מעונות לגיל הזהב, שמעתי בפרסומת ב"קול ישראל" את עמיתי חיים יבין אשר מכריז בקולו הרועם: "כאן חיים יבין" - משל וולטר קרונקייט הידוע מודיע: "כאן וולטר קרונקייט מן החדר הסגלגל בבית הלבן לקראת נאום הנשיא". די בשם ובקול, כדי שאמות הספים ירעדו והקשישים בתוכם. אם גילה אלמגור, הדיווָה של התיאטרון הישראלי, עושה זאת, מדוע לא הדיוו של הטלוויזיה הישראלית. גם להם מגיע משהו והם באמת עונים לתואר "גיל הזהב". אבל המציאות היא לא זהב. היא צהובה מאוד, מתבלה כמו עלי שלכת שנושרים מעץ שלא יצמח מחדש. זאת בכול מה שנוגע לקשישים בכלל ולניצולי שואה בפרט הרי בשוד הזה לאור היום משתתפת המדינה- מדינת השוד The state robber - מונח שלקוח מן ההיסטוריה האמריקנית "הברונים השודדים" של פעם. חברת ההנהלה של מרכז הארגונים של ניצולי שואה, לילי הָבֶר (שהיא גם יו"ר התאחדות עולי פולין שרובם שרידים) בדקה את הנושא של מס ערך מוסף באותם מעונות ו"בתים מוגנים". מסתבר שאם אדם שוכר דירה למגורים הוא אינו חייב במע"מ, אך אנשים אשר חיים בדיור מוגן - חייבים במע"מ בין אם הם ניצולי שואה או סתם מבוגרים שבחרו בפתרון הזה. הסיבה היא שהחברה המנהלת את הבית המוגן חייבת במע"מ. הפתרון שלילי הבר הציעה היה שכל מי שמקבל קצבה מהגרמנים או רשות ניצולי השואה - ואלה קבוצות מוגדרות וידועות - הממשלה תזכה את מנהלי הדיור המוגן במע"מ בגינם (כפי שנעשה במע"מ תשומות). אבל במכרה הזהב שבו הקשישים נמצאים למטה, הכול אטום. סמל האטימות היא הממסד שלנו. ואם בכך לא די קראנו כי כוונת האוצר היא לבטל את הפטור החלקי של הארנונה לקשישים ניצולי השואה. במקרה שר האוצר הוא בן לניצול שואה, טומי לפיד. אין בישראל שק חבטה טוב יותר מאשר השקים הדפוקים ובעיקר הקשישים שהם כבר לא שק אלא כיסוי מתפורר. ועדיין לא ראינו מחקרים רבים שיבחנו היכן טוב יותר לקשיש - בבית מוגן שבו הוא מוקף קשישים אחרים שנמצאים באותו מצב ובאותה דרך או בביתו שלו, תוך עזרה סיעודית וגם ציוד הולם, אבל בצאתו הוא נמצא בקרב הבריות, בחיים תוססים, שמוסיפים לו בריאות הנפש ובריאות הגוף. זאת גם אם הטבעת השבטית המשפחתית היא רחוקה ממה שהייתה. אני מכיר כמה דוגמאות שהן חריגות. אחת היא של "מלון פאלאס" ברחוב ויצמן בתל אביב, שהוא אכסניה בעלת 7 כוכבים ומי שחי בה ולו ביחידה קטנה משלם הרבה מאוד. אבל התמורה היא לא רק באכסניה אלא בהיותה בלב תל אביב, בלב של מרכז מסחרי הומה. הדוגמה השנייה פחות זוהרת, אבל עונה על היות הקשיש חלק מן הסביבה. מדובר ב"אחוזת גבעת הכרם" בירושלים, כאשר הבית נמצא בתוך מתחם של מרכז מסחרי. שמעתי שגמלאים רבים אשר מצבם הכללי סביר אפילו לא רוצים להתייחס לנושא של "בית מוגן" - ל"שקט של בית קברות" – כהגדתם במזרח אירופה קראו היהודים לבית עלמין בלשון סגי נהור "בֵייסחָיים" - "בית חיים". לסיום. שמעתי פרסום חדש לבית מוגן בנורדייה. הברקה של הקופירייטר כי למקום בא לבקר לא פחות מאשר מלך נורבגיה. לא ברור לי מדוע דווקא מלך נורבגיה. נורבגיה בימינו לא נחשבת למדינה שמשוגעת על ישראל. אני משער שמדובר בבית מוגן של 7 כוכבים כיאה למלך, ויש כאלה. אבל מלך נורבגיה מבקר גם אצל הקשישים בארצו, בבתי אבות סתם, והמרחק בין מצבם למצב הקשישים בישראל הוא מרחק עצום. שם קוראים להם ומתייחסים אליהם כאל פנסיונרים מכובדים בעלי עבר של מעשים לחברה ולמדינה, ולא כאל "גיל זהב". וההגדה מספרת שמלך נורבגיה נוסע אליהם באופניים...