כאשר בני ישראל יוצאים למלחמת מדיין, בפאתי הכניסה לארץ ישראל, המלחמה שלאחריה משה רבינו עתיד להסתלק מן העולם, ניגשים אנשי המלחמה אל משה רבינו ואומרים לו: "עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקריב את קרבן ה'".
ודרשו בגמרא (מסכת שבת), לא נפקד ממנו איש, שלא חטא אחד מישראל בעבירה במלחמה, ולמרות שהיו צריכים לאסוף מבנות מדיין את תכשיטיהם ושללו שלל גדול במלחמה, אף אחד מישראל לא חטא בראייה האסורה או במעשה אסור, למרות שהורידו את התכשיטים מעל גבי בנות מדיין הטמאות.
ומקשה הגמרא - אם אף אחד לא חטא ולא נפקד אף אחד מהם בעבירה, מדוע צריכים להביא קרבן כפרה? ומתרצת שם הגמרא, שהביאו קרבן על ערעור הלב בעבירה, כי גם אם מידי עבירה ממש יצאנו, מידי ערעור עבירה לא יצאנו.
מיעוט הירח
אפשר לבאר ולומר פירוש שני, מדוע היו צריכים להביא קורבן. ידועה הגמרא (במסכת חולין): אמר רבי שמעון בן פזי בשעה שברא הקב"ה את שני המאורות הגדולים בא הירח לפני הקב"ה ואמר לו: ריבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד. אמר לו הקב"ה: אועיל שכך אמרת לכי והמעיטי את עצמך. אמרה הלבנה להקב"ה: בשביל שאמרתי דבר הגון אמעיט את עצמי. אמר לה הקב"ה: בכל זאת תמעיטי את עצמך. אך הרבה הקב"ה את צבאה של הירח בכוכבים לרוב כדי לפייסה. ראה הקב"ה שאינה מתפייסת ואמר: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח. וזהו סוד קורבן שעיר ראש חודש שמקריבים בבית המקדש בכל ראש חודש.
וקשה - הלא משפטי ה' אמת צדקו ובוודאי אין דבר רע יוצא מה' יתברך, ומדוע צריך להביא כביכול כפרה על הקב"ה על שהמעיט את הירח, ועוד הקב"ה המעיט את הירח על-פי עצת הירח? אלא לומדים פה יסוד גדול: אף אם הצער מגיע לאדם ביושר, אך בכל אופן צריך להצטער על הצער שנגרם לאדם, כמו שמצאנו במסכת מגילה על הפסוק "ולא קרב זה אל זה כל אותו הלילה", ביקשו מלאכי השרת לומר שירה כאשר המצרים טבעו בים, אמר להם הקב"ה: איך תאמרו שירה, מעשה ידי טובעים בים ואתם תאמרו שירה. מה רואים פה? אפילו מצרים הרשעים אחרי שהרשיעו והחטיאו, אך בשעה שמצטערים אין זכות אפילו למלאכי השרת לומר שירה.
צער האחר
וכך מצאנו אצל רבי אלעזר בן הורקנוס כאשר נידוהו חכמים במחלוקת של תנור של בית עכנאי לקה העולם בשליש ומדוע? משום שצדיק מצטער כל העולם יחד עמו מצטער.
וזהו סוד הקורבן של מלחמת מדיין - אחרי שבני ישראל היכו והרגו, אפילו שרשעים היו ובאו על עונשם על מעלליהם ועל מעשיהם הרעים, אך בכל אופן יש בעולם מי שמצטער, צריך להביא קורבן על הצער שמצטער, אפילו שבדין מצטער ובא על עונשו.
והנה ימים אלו ימי בין המצרים, ימים שנחרב בית המקדש בגלל צער של אנשים וחוסר מחשבה על הכאב של השני, נקפיד בנפשנו לראות את צער חברנו, להתבונן מה עובר בדעת חברנו ולא רק לחשוב על מה שמשתלם לנו באותו רגע לומר ולעשות. וכך נוכל לקרב הגאולה ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.