ערב מהביל, בחוץ יורד גשם זלעפות, מבול אופייני לעונה, תוך דקות הכבישים מוצפים במים זורמים המחפשים ניקוז זמין ומהיר, למרות זאת החיים ממשיכים כרגיל. אנשים מבלים במסעדה, חלקם חוגגים אירועים משפחתיים, אחרים סתם מעבירים ערב חמים וגשום עם חברים, זוג בפינה מלחש מילות אהבה תוך כדי טעימת המעדנים שהוגשו להם. בניגוד למראה הפשוט והזול של המסעדה, האוכל המוגש כאן יכול בקלות להעמיד בצל שפים מפורסמים המשקיעים שעות בהכנה ועיצוב של מנת גורמה וגובים על כל מנה, סכום עתק שיכול להספיק לאדם לאכול חודש במסעדה זו מנות טעימות, בריאות ומזינות הרבה יותר.
לפתע נכנס אדם מבוגר, מראהו החיצוני משדר עוני, הוא לבוש בגדים מרופטים ורטובים, זקנו המדובלל לא יכול להסתיר את הבעת פניו הקורנת ואת חיוכו המבויש, סוף-סוף הוא הצליח לחסוך מספיק כסף כדי לשבת ולאכול במסעדה כמו רבים אחרים. מלצרית צעירה חייכנית וזריזה, מקבלת ממנו את ההזמנה וממשיכה לדרכה. הזקן מתבונן בהנאה מסביב, מתענג על כל רגע.
אני מתבונן בסקרנות, סיטואציה מעניינת. המארחים המקומיים שלי מזמינים חשבון, בדיעבד התברר לי שהמארח שלי ביקש מזוגתו לשלם גם את חשבון ארוחתו של הזקן. זוגתו חזרה בפנים נפולות והודיעה לו שחשבון הזקן שולם כבר, מישהו הקדים אותם.
לא! זה לא קרה במדינת ישראל, למרות גילי המופלג, דבר כזה עוד לא ראיתי במדינת ה"רחמנים בני רחמנים". זה קרה באחד היישובים הנידחים של דרום תאילנד, ולא! זה לא דבר חריג שם, זה הלב הרגיש של התאילנדי האותנטי, הבודהיסטי המסורתי (בדרך כלל לא מוסלמים וכמובן שלא באזורי התיירות המובהקים), כאן אהבת חינם אינה קללה. כאן מיישמים בפועל את המושג אהבת חינם וללא תנאי, מושג שכביכול הומצא על-ידי היהודים. כאן איש לא יזכיר, ירוץ לספר לחבר'ה, או יתרברב בכך שהעניק ארוחת חינם לעני, זאת למרות שאין רעב בתאילנד, האוכל כאן זול מאוד ויש שפע של מזון בריא וטעים בטבע, זמין לכל אחד ובחינם.
קצת יותר חמלה, הבנה ועזרה
נכון, זה הזמן להודות שהמארח הנדיב שלי הוא ישראלי לשעבר, נצר לדור שישי בארץ, זוגתו היא תאילנדית, וכמו תאילנדים רבים נתינה אינה זרה לה (בלשון המעטה). מכיוון שכל השיחה שתיארתי התנהלה בתאית (תאילנדית), הבנתי שמתרחש כאן אירוע מעניין עבורי וביקשתי לשחזר ולהבין את כל השיחה שתיארתי. כמנהג תושבי המקום, גם המארח שלי כנראה רצה לעבור לסדר היום ולא חשב אפילו לספר לי על נדיבות הלב המשתמעת מהאירוע, כמו גם בעלי המסעדה שאפילו לא עלה על דעתם לקבל תשלום נוסף עבור ארוחתו של העני; נהפוך הוא, סביר מאוד להניח שאילו לא היו משלמים עבורו, היה מקבל מחיר מיוחד (כמעט אפסי) על-מנת שלא להלבין את פניו ברבים.
אין ספק שחוויה זו טילטלה אותי, גרמה לי לחשוב רחוק יותר, להשוות, לקבל תובנות ולנסות להסיק מסקנות. יש כאלה שיגידו ובצדק שיש יותר מדי רוע במדינת ה"רחמנים בני רחמנים", ולא צריך ללכת רחוק או לנבור במאגרי מידע, צריך לראות ולקרוא יום-יום כיצד ה"רחמנים בני רחמנים" מתייחסים ומתעללים בנכים, בקשישים ובמוגבלים חסרי ישע. לעומתם, המסנגרים, יגידו ובצדק שבשעת צרה, מלחמה או אסון, עם ישראל מוכיח את חמלת ליבו ובגדול. ואני טוען שבמדינת ישראל, כאשר עם ישראל נלחם מלחמת הישרדות יומיומית עוד לפני שהוקמה המדינה, חייבת להיות יותר חמלה, יותר הבנה לצרכי החלש, יותר עזרה הדדית, ובקיצור, הרבה-הרבה פחות רוע!