רווחה הינה חלק בלתי ניפרד מאיכות חיינו ואנו רוצים בה, בראש וראשונה מבחינה כלכלית שתאפשר לנו רווחה חברתית, חינוכית ורפואית. זה שאנו חפצים בה זה לא אומר בהכרח שהמדינה היא שצריכה לספק לנו אותה. היא צריכה לספק את התנאים שיאפשרו לנו לחיות בחברה לפי אותם ערכים מוסכמים כך שנוכל ממש את צרכינו.
אולם רוחב ועומק היריעה של מדינת הרווחה מעלה שאלות לגבי מערכת המוסר והאחריות האישית. לכך יש להוסיף את גורמי הרקע בדמות המשבר הכלכלי העולמי המשפיע על דפוסי חיים בכל העולם כשגם מדינת הרווחה נפגעה מכך.
סוזן דיילי ("מדיניות הרווחה של דנמרק יצאה משליטה", "דה-מרקר" מיום 23.4.13) פרשה בכתבה מאירת עיניים את קשיי מדינת הרווחה הדנית. אחת הנקודות המדהימות הינו הממצא של חברת מחקר למדיניות מוניציפאלית שמצאה שרק ב-3% מבין 98 הרשויות המקומיות בדנמרק, עובדים רוב התושבים השנה!.
מדיניות הרווחה בסקנדינביה הייתה כה מופרזת שצוין בכתבה אדם שחי בדנמרק מקצבאות רווחה מאז שנת 2001 למרות שהיה מסוגל לבצע עבודות כפיים, מה עוד כששכר עבודות המינימום הוא קרוב ל-20 דולר לשעה.
ניצול לרעה בישראל
אם זה המצב בדנמרק ואולי בסקנדינביה כולו, מה זה אומר על מדיניות הרווחה בישראל? - זה אומר שתפיסת מדיניות רווחה בה תיתן המדינה תגמולים כספיים לאזרחיה בקודקס התרבותי של ישראל פירושה מראש ניצול משמעותי לרעה. ניצול זה יתכן ונבדק ע"י גורמים כמו ביטוח לאומי. מסקרן מאוד לדעת כי כשם שיש מחקרים על הכלכלה השחורה בעולם, בהן מככבת ישראל במקום טוב באמצע ולמעלה, היכן נמצאת ישראל בניצול לרעה של הקצבאות.
יש להעיר כי מדיניות הקצבאות לא תמיד ניראת נבונה. למשל פסילת קצבה בשל החזקת רכב (מבלי לבדוק באיזה רכב מדובר), או יציאה ללימודים שיכולים לאפשר בניית חכה במקום מתן דגים.
בניית חכות לכלל הציבור הינה חשובה. היא תאפשר מימוש
כבוד האדם ומימוש רצון השוויון של כולנו.