כשבועיים אחרי ששכך קמעא פסטיבל ה-90 ל
שמעון פרס, כחודש ליום הולדתו הרשמי (2 באוגוסט) ומעט יותר מחודשיים לציון 20 שנה ל
הסכם אוסלו מעשה ידיו להתפאר, כדאי אולי לשוב ולעמוד בקליפת אגוז על מעשיו, חזונותיו, חזיונותיו ומידת נגישותו למציאות של האיש - שמיטב שועי הארץ והעולם פיארו ורוממו וכמעט התאבקו בעפר לרגליו זה לא כבר, במופע שהתיימר לגעת בנשגב, אך נע בעיקר בין הנלעג לגרוטסקי.
אפשר כמובן להרחיק עדות עד לפועלו בתחום הרכש באירופה במלחמת העצמאות, או למצער לראות בחלקו בפרויקט הגרעין את התחנה הראשונה ב-CV הפוליטי-מדיני-חזוני הארוך של נשיאנו, אך דומה כי מוטב להתחיל לספור מהנקודה שבעטיה ובגינה חולקים לו כבוד ויקר בעולם: החתימה על הסכמי אוסלו - הסכמים שפרס דימה אז לבריאת העולם, ובעקבותיהם המזרח התיכון אכן הפך לחדש יותר, אך בעיקר למדמם יותר. "אני מכריז שהסכסוך נגמר. שום אצבע לא תלחץ עוד על ההדק", הצהיר ב-13 במאי 1995 שר החוץ שמעון פרס קצת אחרי שהבטיח ברוב ביטחון וחגיגיות כי "נגמרו 100 שנות טרור והתחילו 100 שנות דו-קיום ושכנות טובה", וקצת לפני שסימן את היעד המתבקש מהמזרח התיכון החדש שלו: "מטרתה הבאה של ישראל היא להצטרף לליגה הערבית" (21 בדצמבר 1994). בין לבין הוא הספיק גם לנבא את כינונו של השלום המלא במזרח התיכון בשנת 2000.
"הוא עושה ככל יכולתו למנוע טרור. מי שמפריע לו הם חמאס והג'יהאד האיסלאמי", חזר פרס ולימד זכות על הראיס הפלשתיני הראשון, ערפאת, בימים היותר מדממים של אמצע שנות ה-90'. נאומי שהידים, אנלוגיות לבני קורייש, הברחות מבוקשים, דלתות מסתובבות, קריצות עין למפגעים ומימון משפחות מתאבדים - בכל אלה לא היה די כדי לסטות כמלוא הנימה מאותה אמונה עיוורת ותוכנית חלוקה מופרכת בין פלשתינים טובים מסוגם של ערפאת ובני עדתו לבין רעים בדמותם של שייח'
אחמד יאסין ומרעיו. לפרס ושות' די היה אז במס שפתיים מאולץ בדמות גינויי הפיגועים של חתן פרס נובל לשלום הפלשתיני, כדי שייוותרו עם מלוא תאוות השלום בחלומותיהם, גם כשמיטב גינויי הפלשתינים היה כזבם.
נערץ בנכר כך, יכול היה ערפאת להפליא בגלגולי עיניים ובגינויי פיגועים לאוזניים ישראליות ומערביות, ובה בעת לשבח ולקלס שהידים ולהעניק ליקיריהם קצבת שארים, כשהפרטנר הישראלי ממשיך לשמש לו מליץ יושר בלתי נלאה מבית. ובאופן זה יכול הראיס השני לפלשתין, אבו-מאזן, לחזור כ-15 שנה מאוחר יותר ולהישבע לישראלים ולאמריקנים כי הוא בעד שלום עם ישראל ונגד אלימות, כשפרס, הפעם כנשיא, חוזר ומתמוגג ממתינותו. כל זאת כאשר שבועות ספורים לפני כן קובע נציגו של אבו-מאזן לעצרת במלאת 46 שנה להקמת ה"פתח", עזאם אל-אחמד, כי הארגון נחוש להשיג את המטרות שלשמן הוקם, היינו השמדת ישראל.
נדרשים הרבה שאר רוח ומלוא החופן נחישות וסבלנות כדי למצוא בערימת הנבואות והתחזיות הענקית של מדינאי-העל פרס ולו אחת שהתגשמה ב-20 השנה האחרונות. בהצבעה על מבצע "חומת מגן" במארס 2002, שנועד בין השאר להשיב את הביטחון לאזרחי המדינה, לאחר שנלקח מהם יחד עם יותר מ-1,000 נרצחים באבחת הסכם סקנדינבי שרקחו פרס וביילין מאחורי גבו של רבין, הוא הואיל בטובו להימנע - כשמן הסתם, אילו היה באופוזיציה, מידת התנגדותו הנחרצת למבצע לא הייתה נופלת מהתנגדותו להפצצת הכור באוסיראק ב-1981. אותו דין היה עם חיסול אחמד יאסין, שבעקבותיו ניבא פרס בפסקנות כי "פתחנו בכך חזית איומה של מלחמה דתית עם האיסלאם", גם אם לפי שעה צלאח א-דין טרם נראה בשערי ירושלים, והאיסלאם עדיין לא יצא בהמוניו למלחמת חורמה בישראל; והוא הדין עם תחזיתו ב-2005 שעזה תפנה את משאביה לאחר ההינתקות לבניית כלכלתה ותהפוך לסינגפור של האזור; והוא הדין באביב הערבי, שלדידו אמור היה למגר את הדיקטטורה בעולם זה ולהביא עליו את הדמוקרטיה והקידמה.
ומה בכל זאת הופך את האיש שמספר נבואותיו הוא כמעט כמספר החמצותיו לכל כך נערץ בנכר? עיקרו של ההסבר טמון במנות האהדה הגדושות שמקצה העולם המערבי לפייסנות, לוותרנות ולחתירה לשלום, גם אם הוא לא יותר מחלום באספמיה. כשם שברכתו של עולם זה נתונה מראש לכל ויתור ישראלי - יהיו אלה הסכמי אוסלו, תוכנית ההינתקות מעזה, נסיגה עתידית מכל יהודה ושומרון, התפרקות מהמפעל בדימונה על תוצרתו, הכנסת פליטים לישראל גופא, או שינוי אופייה היהודי של המדינה - כך נתונה אהדתו, ולעתים הערצתו, לכל מנהיג ישראלי שיוליך את הוויתורים הללו. אריק שרון, שהוכפש והושמץ, שפניו הושחרו, שדיבתו הוצאה ושסרה דיברו בו, עלה בן-לילה מזוטו של עולם והפך ליקירו עם תוכנית ההינתקות. אצל פרס התמורה במעשי "השלום" וניסיונות קידומו, שנמשכים לפחות שני עשורים, רבה בהרבה - וכך גם התמורה שהוא זוכה לה מהעולם.