מדינת ישראל מצטיינת בפעלתנות קדחתנית בכל מישורי החיים. לעתים מייצרת פעלתנות זו משבי רוח אדירים המובילים אותה להעפיל לפסגות. אך לאחרונה לרוב מדובר בסופות מערבל - "טייפון".
או בלשונו של ז'בוטינסקי: "זעזוע אטמוספרי בלא שום כיוון. את הטייפון למרות כל הרצון לכך, אי-אפשר להפוך לרוח הנושבת בכיוון הרצוי. הטייפון מסתובב מסביב לעצמו ויש בכוחו להטביע בלבד".
המציאות הדיגיטלית הגלובלית החדשה מייצרת סופות טייפון תקשורתיות בכמות מסחררת.
למעשה סופות הטייפון הללו הפכו להיות תנאי להישרדותה של התקשורת הישנה הנאבקת על קיומה בעולם החדש. התוצאה: רחש בחש אין סופי של מערבבי עובדות עם ספקולציות בתבלון נתונים מבושלים כדי לייצר מוצר תקשורתי שמהותו היא אחת - יצירת רעש. או במילים של היום: רייטינג ו"הידהוד" ברשתות החברתיות.
לשון כבולה מיתוך כך נוצר צורך דחוף באנשים אשר על גבם תיתכן אותה סופת טייפון והקלים ביותר להיקלע למן סופה שכזו הם לובשי המדים. חיילים, שוטרים, שירותי הרפואה וכו'
מדוע?
בצד פעולתו היומיומית שחושפת אותו תדיר למצבי קיצון מוטלת עליו מגבלות נוספות - לשונו כבולה, על ידו שהיא יד הביצוע והאכיפה של האומה מונחים ובצדק אזיקי החוק שתפקידם לקבע לו גבולות, תוך מתן חופש פעולה מספיק. חופש פעולה הנדרש לביצוע המשימות המוטלות על לובשי המדים.
אך במציאות החדשה של היום נוצר תחביב: "למדוד" אותם.
יכול עיתונאי או בלוגר או כל אחד אחר לשבת בחדרו הממוזג, לצפות שוב ושוב בסרט בו משתתף לובש מדים כדי לחפש את "שגיאותו" ומייד יש לו "סיפור".
אלף זוויות וכך כל בדיקה שלא אובחנה על-ידי רופא הופכת ל"
רשלנות " וכל חייל שאיבד את קור רוחו הופך להיות ל"קלגס" ופושע מלחמה .
לעיתים קרובות בוחנים בזכוכית מגדלת בפריים טיים פעילות שקרתה תוך סיכון חיים של ממש באלף זוויות. זה היה טוב אם היה זה כך רק כדי שניתן להפיק לקחים אולי לעתיד. אולם כאשר כל השכלולים הללו מופנים כדי להטיל דופי באיש כוחות ההצלה או הביטחון רק על-מנת לייצר עוד כמה סופות טייפון תקשורתיות אנו מגיעים לאזור מסוכן.
יש להוסיף לכך את חיבתם של אלו שנעצרו על-ידי לובשי המדים לספר כמה הם היו צדיקים... ולצלם מה שבא להם ולערוך כרצונם ולפזר ברשתות החברתיות מידע חלקי או מסולף .
החיבה של האזרחים והעיתונאים להתלונן על מחדלי המשטרה (האמיתיים רק בחלק מן המקרים) מביאה יותר ויותר אנשים טובים במשטרה ובצבא לשאול את עצמם בשביל מה לי את זה?
סופת טייפון לצאת מהבית אל הלא נודע, להיתקל במסוכנים שבמצבים שקורים בישראל על בסיס יומיומי, לסכן את חייו וחיי משפחתו במשך שנים רק כדי שמישהו יפשפש, יחטט ,יחפור ולעיתים קרובות אף ישלים פרטים מדמיונו ויטיל אותי באחת לסופת טייפון תקשורתית בה אני "הכוכב".
לעתים קרובות יכולתו של השוטר או הקצין להימלט מהדין התקשורתי שנעשה לו שואפת לאפס. הטחינה האכזרית של סופת המערבל תטביע אותו ואת משפחתו למצולות ותותיר בו צלקות שספק אם יוכל לקום מהם כל זאת כדי למלא עוד כמה שורות בעיתון ולקבל עוד כמה "טוקבקים" מצקצקי לשון.
מהר ובטוח זה הופך להיות אובססיה.
כל חייל במחסום מצולם מ10 מצלמות התחובות בפניו ומאחורי המצלמה עומד במקרים רבים בן בליעל העושה כל מאמץ להכשיל את החייל ולצלם אותו בקלקלתו. והופ הוא "כוכב" טלוויזיה.
משרתת את השטן תוסיפו לזה קסדה ואפוד ו40 מעלות חום ומפקדים שלא נותנים גיבוי... הם גם לא רוצים להיקלע לסופת מערבל מטביעה שכזו.
התקשורת מצידה איננה מבינה כי משרתת את השטן ותחבולותו.
מפלטו של העיתונאי לכאורה טמון בכך כי הוא מנסה לשפר את המצב על-ידי חשיפת ה"ליקויים" ושידורם למען ילמד איזה לקח. בפועל הלקח העיקרי שיכול להילמד על-ידי לובשי המדים הוא: היה פאסיבי, אל "תתלהב" לעשות את תפקידך -מספיק שתטעה טעות קטנטונת וכבר תמצא את עצמך מרוח על דפי האינטרנט כעוכר האומה, כפרי ביאושים.
האווירה הציבורית מדכאת את היוזמה והיצירתיות, את רוח הקרב ורוח המפקד.
אין אדם חף מטעויות. אין לובש מדים ביצועי אשר לא יטעה בביצוע תפקידו. החיים והמציאות אינם ניתנים לצפייה וכל תורת פעולה יש בה "חורים". כך בנוי העולם - המציאות עולה על כל דמיון .
מה שנישאר ברגע האמת הוא תושייתם של העושים במלאכה ותושייה מבוססת על האמונה שאתה עושה את הדבר הנכון ברגע הנכון מיתוך המידע שיש בפניך ברגע נתון ואם אפשרות מוגבלת לעיתים באלפית שנייה לחשב את ההשלכות של פעולותיך. או במילים אחרות על האינסטינקט.
נשמת החייל הניסיון התקשורתי המודרני ל"תכנת" את האינסטינקט מצפייה בסרטונים הוא מגוחך ונלעג.
ועוד משהו
בכל פעם שהתקשורת (ובעידן הזה תקשורת זה כולנו, כל מי שמחובר לרשת חברתית או כותב טוקבקים) סוקלת ללא משפט אזרח מיתוך איזה פסיכולוגיה מזעזעת שצריכים תמיד מישהו על עמוד הקלון היא הורגת עוד כמה נשמות.
במקרים הללו היא הורגת את נשמת החייל ונשמת השוטר והיא מקעקעת את רצונו להישאר משרת הציבור שכה בקלות מיידה בו אבני מילים -מילים שפוצעות את הנפש.
אני מנצל הזדמנות זו להצדיע לכל לובשי המדים בישראל - עבודתכם היא עבודת קודש. מי ייתן ותצליחו בכל המשימות הכבירות שהגורל מזמן לכם.