הִרְהוּרֵי דְּבָרִים
לַעֲשׂוֹת אַתְנַחְתָּא לְהִרְהוּרֵי דְּבָרִים
מַדּוּעַ הָאֵשׁ מִתְלַקַּחַת אֶצֶל אֲחֵרִים
וּמָה הַמַּבְדִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מֵהָעַמִּים
אִם לֹא בִּזְכוּת הַדְּבָרִים הַמְדֻבּרִים
הֵם מְשַׁקְרִים וְאוֹמְרִים הִנֶּנוּ אָחִים
וְדְמֵי הָאָחִים כַּמַּיִם הֶמָּה נִשְׁפָּכִים
לֹא שִׂיעה ולא סָלַּף רק הַשֻּׂנָה נֶאֱמָן
וְְ"הָרָשׂוּל" הִתִּיר דַּמ אָחִים בַּקֻּרְאָן
אַךְ מֹשֶׁה לְהַבְדִּיל צִוָּה בְּדִבְרֵי תּוֹכֶחָה
בְּהַרְאוֹתו לְעַמּוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹחָה
צִוָּה שָׁמֹעַ בֵין אָחִים רַק צֶדֶק וְאֱמֶת
וְלֹא פָּסַח עַל הָחוֹבָה לַגֶּר זְכוּת לָתֵת
זֹאת תַּמְצִית הַדְּבָרִים אָז וּבְכֹל עֵת
הגיע הזמן להוכיח את העם
בתום ארבעים שנות נדודים כאשר בני ישראל חונים על
ירדן ירחו מתכוננים להיכנס לארץ מכנס משה את כל העם, כדי שלא ימצא מי שיטען לא הייתי, לא שמעתי את דברי משה שאמר: ויהי בארבעים שנה בְּעַשְׁׂתֵי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחַר לָחֹדֶשׁ, דִּבֵּר מֹשֶׁה אל בני ישראל .(א/ג) משה גָּמַר אֹמֶר להוכיח את ישראל על מעוללו לו בַּהֲפִירַם לא אתת את הברית עם האלהים. מכאן מגיע רש"י למסקנה, כי משה לא הוכיח את ישראל במשך כל ארבעים שנות הנדודים , אלא סמוך למיתתו (לפי המסורת משה נפטר בשבעה באדר) מדוע נהג כך משה, כיון שבקש לנהוג כיעקב, שהוכיח את ילדיו סמוך למיתתו. כאן מתעוררת שאלה: האם צריך אדם להוכיח את ילדיו כל אימת שעשו מעשה לא טוב, בעת או בסמוך לעשיית המעשה , או לתת לְיַלְדְּךָ החופש לתקן דרכו בעצמו. זו שאלה קשה והתשובה עליה לא חד-משמעית. ברם יש חכמים הסבורים כי דברים שנאמרים ולא נשמעים מוטב שלא יאמרו. ואם חוזרים כל פעם ואומרים אותם דברים כל אימת שהילד טועה , הרי בכך תפחת חומרתם וחשיבותם ויהיו נאמרים לשוא. מה עוד ויכול הדבר לגרום לילדך לחשוב כי אין הדברים רציניים כל כך, כי הֲרֵי הילד חוזר ומפר והאב חוזר ומוכיח ודבר לא משתנה.
משה סוקר את המהלכים ומתריע
לפני מותו משה מסכם את כל אשר אירע מאז קבל על עצמו את השליחות שאלהים הטיל עליו לעשותה עד הגיע עם ישראל אל פתח הכניסה לארץ כנען. הדין וחשבון משתרע על 40 שנות נדודים במדבר, החל מהוצאת ישראל ממצרים מתחת עול פרעה ועד מסירת השרביט ליהושע להנהיג את העם במלחמתו בכנענים לשם כיבוש הארץ. הדין וחשבון בו מדובר , הוא בבחינת "סקירה" מפורטת של כל המהלכים ממועד היציאה עד ההגעה אל פתח הארץ. כאמור מדובר בתקופה שנמשכה ארבעים שנה, משך זמן שנגזר על-ידי הקב"ה כמעין ענישה שתכליתה לתת ליוצאי מצרים למות במדבר, כי הם אינם מסוגלים לעמוד במשימה דבר זה הוכח לאורך כל הדרך, כאשר שיאו של המשבר היה פרשת המרגלים בתום שנתיים מהיציאה ממצרים. אז כפי שקראנו גזר אלהים את הגזרה שרק צאצאי יוצאי מצרים יכנסו לארץ וילחמו עליה לרשת אותה כפי שהוא הבטיח לעם ישראל לאבותיו: אברהם יצחק ויעקב. הסקירה עליה מדובר משתרעת ברובה המכריע על הרוב המכריע של ספר דברים. לא בכדי נקרא החומש החמישי משנה תורה. מושג זה אנו פוגשים בפרשת שופטים שם דובר על המלכת מלך על ישראל שֶׁיֵּשֵׁב על כסאו ויכתוב "את משנה התורה הזאת" (שם י"ז/וט) כי ספר זה מכיל את כל שנאמר וקראנו בשלושת החומשים שמות ויקרא ובמדבר שבהם עיקר סיפורו של עם ישראל ומכיל את כל התורה שניתנה בהר סיני. למעשה זה מעין חשבון נפש ובדיקת ההישגים והכישלונות שלו ושל העם. לא בכדי פרשת דברים עם שתי הפרשות מטות - כאשר במסעי נקבעו גבולות הארץ. פרשות אלו נקראות תמיד בין י"ז בתמוז ו-ט' באב. כדי לתת לאדם הרגשה שהו פוקד את הביבות שהביאו עליו עצבות ימי בין המצרים. בנוסף לכך קראנו במטות את דבר ארגון העם במסגרות מעין צבאיות להבטיח קיום העם בפני אויביו הרבים, ובמסעי שם שורטטו גבולות הארץ והסדר ההתנחלות בארץ. גם פרשת דברים עוסקת ההורשת הארץ לעם ישראל בנוסף להיותו מכיל דברי משה וכל המהלכים יד הגיעם לירדן ירחו.
תשעה באב וקריאת איכה
אנו קוראים בפתח הפרשה את דברי משה האומר: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם.(א/י'ב) המלה איכה שנקראת בתשעה באב בחורבן הגדול מופיעה גם כאן שמסמלת את החורבן שנובע מהתנהגות העם כלשון ישעיהו שאמר: איכה הייתה לזונה קריה נאמנה (א/כא) . וכלשון ירמיהו : איכה ישבה בדד העיר רבתי עם (במגילה) הדברים באים ללמדנו שהתוצאה , היא מעשה ידי אדם הן של הפרט והן של הכלל. לכן טענתנו שיש לנו זכות אבות על הארץ, זאת בתנאי שנקיים את מצוות האבות. כאן נפרט דברי משה בְּאָמְרוֹ טָרְחֲכֶם , ומשאכם וריבכם . טָרְחֲכֶם, אלה הן הקטטות הקורות בעם ללא כל סיבה מיוחדת. משאכם , קשור לצורכי הרבים. ריבכם , זה בענייני ממון ומה הדין. אלה הדברים שביקש משה להזכיר לעם , כאשר הוא בא לבשר להם כי הם עומדים להיכנס לארץ לרשת אותה, וזאת כדי שלא יתקוטט בלי כל סיבה או יתחמקו מצורכי הרבים, ולבסוף לריב על טובת ההנאה והממון. כל זה יביא בהכרח למצב רע לעם בבואו לרשת את ארץ כנען. בכך אומר הנביא את דבר השם: רק אֶתְכֶם ידעתי מכל משפות האדמה, (עמוס ג/ב) ושואלים איך זה מתיישב עם הכתוב שהשם יודע את בני לוט, בני שעיר, הָעִוִּים הכפתורים ועוד , אלא שהאמירה באה לחייב את העם לשאת באחריות על התנהגותו, דבר שאיננו נדרש מעמים אחרים. זו לא רק זכות אלא היא חובה יותר. שבת זו נקראת גם שבת חזון על כי קוראים אנו את ההפטרה של חזון ישעיהו. המסיימת את העצבות ואחריה תבוא הפטרת הנחמה.
האבסורד - יודע משפט ופורע חוק
כאשר העם בשלושת השבועות שׁכֹּל כֻּלָּן מיוחדות לאבל על הָחָרְבָּן ועל אבדן הארץ, שירש אותה לפי הכתוב בשלוש הפרשות מטות מסעי שהיו ודברים, אנו פוגשים בימינו, המעידים את עצמם כאדוני התורה, אך מתעלמים במודע מגורם האבלות, הם הופכים את הדבר למעין קיום מצווה ולא חשוב מה סיבתה. אלה הם המתחסדים הפוגעים בבני עמם, בשומרי המצוות, אך לא עושים זאת לטעמם ובאלה שאינם שומרי מצוות בלשון המעטה. ופוגעים במתפקדים לצבא העם כפי שצווה הקב"ה לעשות. והרי ההתפקדות של יוצאי צבא נעשתה פעמים רבות הן בספר שמות והן בספר ויקרא והן בספר במדבר. והשאלה היא מי שמכם, לבעלי קניין בלעדי לתורה, כלום אלה המתפקדים בני עשרים שנה ומעלה עד חמישים, לא למדו תורה, ולא קיימו מצוותיה. ועוד איך הם למדו תורה וקיימו מצוותיה ומגינים על העם והארץ בלי כל הסתייגות בגופם ובנפשם. האבסורד שהמתיימרים כי הבעלים של התורה , יודעי משפט ופורקי חוק. (יש משל בערבית-יהודית שאומר: בְּיַעְרֶף וּבִּחְרֶף (بيعرف وبحرف)) בתרגום חופשי "יודע וּמֵפִיר". אם כוונת אנשים אלה לשמור על התורה ולקרב בני העם אליה ואף לעשותם שומרי מצוות, האם בגינוי המדינה ועמה על שפוקדים אותם, הם יקרבו את העם לתורה, וכאשר מוחים על "הגזרה" כאילו יצאה מהצאר הרוסי לשרת את העם והארץ האם בכך הם מקימים את הכתוב בתורה?. וכאשר עושים פוגרום בחיל עברי הם ממלאים מצווה בתורה? התנהגות אלה חמורה מהתנהגות שונאי ישראל כי הם נחשבים אחים. צריך לשוב ולחטט במעשינו. לעתים נדמה לנו כי כאן שני עמים : עם אחד המקים את מצות התורה ונחלץ לשרת בצבאו, ועם אחר המתיימרים להיות שומר התורה, אך איננו מקימים הכתוב בה.
אֲבֵלִים אָנוּ בּעֵת וּבַזּמַן שֶׁפָּקַד בו יִשְׂרָאֵל החָרְבָּן
זֶה אָכֵן סִפּוּר יָשָׁן נוֹשָׁן עַבְרוּ אַלְפַּיִם וְעוֹדֶנּוּ כָּאן
לֹא לָמַדְנוּ אָז וְלֹא הַפַּעַם כִּי זֶה תּוֹצְאַת שִׂנְאַת חִנָּם
הַבַּיִת חָרַב כְּמַעֲשֶׂה נָקָם רַק בְאַהֲבַת חִנָּם נִרְאֶנּוּ קַם
עוּרוּ אָחִים עוּרוּ לְהַתְרִיעַ וְהאַזְהָרוֹת שׁוּב לְהַשְׁמִיעַ
עַל חִזְיוֹן שַׁוְא אֵין לְהָרִיעַ כי בַּשַׁאֲנָנוּת אוֹיֵב יַפְתִּיעַ
לִזְכּוֹר אֶת יְשַׁעְיָה וְהֶחָזוֹן וְשֶׁאֱמֶת וָצֶדֶק יִהְיו לְמָזוֹן
לְחַפֵּשׂ כֹּל סֶדֶק וְעֵת רָצוֹן לְתַקֵן דַרֶכֶּנוּ לִמְניעת אָסוֹן
זוֹ הָאֱמוּנָה שֶׁמֹשֶׁה תֵּאֵר זֹאת הַתּוֹרָה שֶׁמֹּשֶׁה בֵּאֵר
יֶשׁ בָּהּ הַכֹּל וְכֹל שֶׁתְּבַקֵּש הִיא תְּמִימָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ.