אחת האמירות שמעלות, מדי פעם, חיוך על פני ( חיוך מהול בדאגה) היא הסיפור על הגנרל שהסביר בקול סמכותי למאזיניו את הסיבות לכישלון הצבאי: "תוכניותי לניהול הקרב ולהצטיידות הצבא היו מצוינות וניבנו על סמך תפיסתי לגבי שדה הקרב העתידי. לצערי ,
ביום פקודה האויב לא שיתף פעולה ופעל הפוך ממה שחשבתי והתוצאות העגומות ידועות".
בימים האחרונים אני מנסה להיאבק בתחושה זו העולה וצפה במוחי נוכח ההתבטאויות האחרונות בתקשורת של ראשי מערכת הביטחון לגבי מדיניות הקיצוצים בצה"ל.
40 שנים חלפו מאז ישבתי בטנק בחטיבת מילואים משוריינת (חטיבה 600) אל מול האויב דאז ממצרים. 40 שנים מאז השריון והשריונרים עמדו בחוד החנית של הצלת עם ישראל מתבוסה לצבא המצרי והסורי. גם 6 שנים קודם לכן, הטנקים הם אלו שהביאו להכרעת הצבא המצרי, הסורי והירדני במלחמת ששת הימים. השריון הוא שכבש את השטח. השריון הכריע את גורל המלחמה. (הטיפול המדיני בהישגי מלחמת ששת הימים הוא כבר סוגיה אחרת). גם הצלחתו של מבצע קדש ב1956 התבסס על לוחמת שריון. השריון היה מאז ומעולם גורם ההכרעה שהביא לסיומה של מלחמה. גם המלחמות בלבנון ואף המבצעים בעזה לא היו מסתיימים כפי שהסתיימו בלי השריון.
כמדריך תוחנות טנקים בתחילת שנות ה-70 הפנמתי ושיננתי לחניכי- פיקודי כי לטנק תפקיד מרכזי אחד: להביא את כוח האש המקסימלי בניידות מרבית תוך שמירה על חיי אנשי הצוות. תפקיד זה , להערכתי, לא השתנה עד היום. העובדה שבצה"ל הפכו בשנים האחרונות את הטנק לכלי שמיועד להפחיד אוכלוסיה אזרחית בעזה ובשטחים ולא לייעודו המקורי אינה גורעת מחשיבות הטנק ככלי הכרעה.
טוענים ראשי מערכת הביטחון והצבא כי שדה הקרב העתידי השתנה. אין יותר מלחמות בין צבאות. זוהי טענה די מוזרה כאשר עוקבים אחרי המלחמות המתקיימות בעולם בשנים האחרונות. עוד אומרים "מומחי" הביטחון כי בעידן החדש יש לפתח ולהשקיע ברכישת אמצעי לחימה שלהם עוצמת אש מדויקת יותר ומרוכזת יותר ומיגון טוב יותר. ניסיתי לבדוק האם מערכת הביטחון שלנו פועלת על-פי גישה זו. האם , הושקע בהגדלת עוצמת האש של הטנק, בדיוק, ביכולת הניידות, בהקטנת מספר אנשי הצוות כדי להתאימם לתפיסה החדשה. התשובה כמובן שלילית. רק במיגון הושקע ומירב הברכות למפתחי "מעיל הרוח" הנותן פתרון לטילים נ"ט. רבות הושקע בפיתוח מל"ט ומזלטי"ם מעט, אם בכלל, בטל"ט (טנק ללא טנקיסט) .
טועה מרות מי שחושב שעוד מכשירי האזנה, עוד יכולת מודיעינית עוד מחשבי פיענוח הם , ורק הם, התשובה לשדה הקרב העתידי. לוחמת סייבר היא אטרקטיבית יותר מלוחמת שריון. ישיבה מול צג מחשב נעימה יותר מישיבה בטנק. עתידו של מי שמפתח תוכנות בשירותו הצבאי מובטח יותר מזה שעומד בצריחו של טנק אבל מה לכל זה עם ניצחון בשדה הקרב. כבודו של המודיעין במקומו מונח אך ההכרעה אינה בחדרים הממוזגים אלא בקרב היבשתי. עוד לקח שלמדנו ממלחמת לבנון השנייה ולצערי איננו מיישמים.
ייתכן שמצבה התקציבי של ישראל מחייב סגירת טייסות, ביטול חטיבות שריון וצמצום מספר הטנקים אך להפוך אילוץ תקציבי לדוקטרינה צבאית זה מוגזם ולא במקומו. את מחיר הנפילה בשבי הקונספציה שילמו אלפי משפחות במלחמת יום הכיפורים.
חוסן לאומי ויכולת עמידה מורכבים לא רק ממספר הטנקים וכמות המטוסים אלא גם מהמצב החברתי והמצב הכלכלי ועל הממשלה למצוא את האיזון ביניהם אך תמיד עדיף לחפש את המטבע היכן שהלך לאיבוד ולא מתחת לפנס. ולסיום חשוב לזכור כי השגת שלום עדיפה על הכול.