מצוות המלכת מלך על ישראל הותנתה בתורה בירושת הארץ ואינה חלה אלא בה. הלשון בו נאמרה נקראת כבלתי מתפשרת ופסקנית, "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ..." (דברים י"ז,י"ד-ט"ו). התנא רבי יהודה מונה אותה כאחת משלש מצוות בהן נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, "להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ', ב'). עד לימי שמואל, לא קוימה המצווה על-אף שמלשון הכתוב החד-משמעית לא נראה כי דחיית היישום היא על דעת התורה או על דעת רוחה. שמואל בימיו עמד בודד מול העם שקם פתע, דורות הרבה אחר ירושת הארץ, ותבע במפגיע, "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל א',ח',ה'). יתכן כי תיבות, "כְּכָל הַגּוֹיִם" העכירו את רוחו יותר מאשר תיבות "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ", וכך אומנם שיער התנא רבי אליעזר שאמר, "זקנים שבדור - כהוגן שאלו, שנאמר "תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר , "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שם,כ'). אבל התדהמה שהדהימה עצם הדרישה של העם את הרואה שמואל מעידה על עליו כי בדרישה להמלכת מלך ראה חציית קוו אמונית, שיעבוד של עם לאדם תחליף לשעבודו לאלוהי עולם.
הוא היה נרעש, לא יכול היה להכריע בדבר, והלך לדרוש את אלוהים, "וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה' " (שם,ו'). בתווך השיח בין הנביא לבין ה' אין זכר למצוות "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" הקדום. למעלה מזה, הקדוש ברוך הוא ב
כבודו ובעצמו, נותן התורה בה כתובה מצוות מינוי מלך, אומר במענה לשמואל כי משמעותה של הדרישה שצריכה הייתה להיות לגיטימית בכל מכל כל, אינה אלא עדות כי "....כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם, ז'). לא זו, אף זו, האלוהים רואה בעצם הדרישה ליקוי המתקיים בהלימה לליקויי אמונה נמשכים בכל ימי השחרור מעול המצרים, והיא אינה אלא "כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ" (שם, ח'). קשה לטעות. לא רק ליאות זוחלת מן הציות לנביא ה' שגזרה בידול ערכי מעמי הארצות, מדתותיהם, אמונותיהם, סולם ערכיהם הוליד את הדרישה אלא, מה נורא, כיסופים לעבודה זרה, "וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים"! אמנם, אחרי הדברים המפורשים המסויגים כל כך ממינוי מלך, אומר הקדוש ברוך הוא לשמואל "שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם,ט').
המשפט הזה היה ידוע ברבים. משה רבנו ציטט מתוכו כאשר אמר לקורח ובייחוד לדתן ואבירם שהאשימו אותו בחמדת המלוכה, "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר ט"ז,ט"ו), ושמואל עצמו, לאחר פרשת דרישת המלכת המלך, ציטט אף הוא ממשפט המלוכה הידוע "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם" (שמואל א',י"ב,ג'). עתה קורא אותו שמואל על כל פרטיו לפני העם, ".... אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ... אֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת...אֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו... אֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ...צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים" (שם,ח',י"א-י"ח).
מצווה ואזהרה
תוכנו של המסמך הזה לא הרשים את העם ולא הרתיע אותו. מלכות משילה הייתה משאת נפש שהייתה תקיפה מן הפחד מפני תוצאותיה הבלתי נמנעות. ה', מפי שמואל, איים "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא" (שם,י"ח) שעבוד מלכויות היה חזון אימים רחוק, יותר מזה, הוא היה בלתי נתפס, שט לו בפי נביאים מחוץ לחוג הדמיון של הכמהים למלך. "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ" (שם, י"ט).
הימים בהם עמלו חכמי ישראל להשתית את היחס הדו ערכי הזה של הכתובים למלוכה, מזה מצווה-ומזה אזהרה, היו ימים שלאחר החורבן. מי שמבקש לראות בחורבן את הפרק האחרון במאבק האיתנים בין הנבואה ברוח "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו',ח') לבין המלוכה הסוררת שלא שפטה יתומים ולא עשתה דין אלמנות, ברוח "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו פרק א', י"ט כ'), מוכרח להודות כי משפט המלוכה גבר על משפט הנבואה. לו גבר משפט הנבואה, לא היה חורבן. חרף כל האזהרות הביא העם על עצמו את האסון האיום מפני שסגד למלוכה שלא סגדה אלא לעצמה על-פי הרשום מקדם במשפט המלוכה.
הייאוש היה בלתי נמנע. אילולי קמו חכמי ישראל, חיל גדול שעשו את דברי הימים לתחנת המתנה לעתיד היה גובר ומכלה את האומה אחר הכליה שנגזרה על מקדשו ועל חירותו. חכמים התעשתו. הם הורו כי העבר היה מסע של ניסיונות קשים. קריסת ממשלת הנבואה הייתה הניסיון הקשה מכולם, לכן הנשימו אותה חכמינו זיכרונם לברכה ועשו אותה מפת דרכים לפרק הבא של המסע הגדול, המסע אל המרחבים בו לאום יכול לקדש את חייו על-פי מיכה ועל-פי ישעיה. במאמץ האדיר הזה,שלא תם, ואולי לעולם לא יושלם, היה מן ההכרח להתמודד עם "השאלות העולות ממלוכה כמצווה וממלוכה כמכשלה.
תורה תמימה
מלך שהקדוש ברוך הוא ציווה למנותו, לא היה המלך שהעם תבע להכתירו. העם תבע מלך כוחני, שבונה ומבסס את סמכותו ככל מלך במרחבים השלטוניים, על יכולת הכרעה, על אחיזת הגה המשפט בידיו האמונות על-פי צרכי ממלכתו, על הבטחת העליונות הצבאית, "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שם כ'). באו חכמים והדגישו כי התורה ציוותה למנות מלך על-פי תבנית רעיונית אחרת לחלוטין. "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים י"ז,י"ח-כ'). מה הוא מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה? חז"ל מפרשים על דרך דרשה, "מה אני מקיים את משנה התורה הזאת ? לשתי תורות, אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו"(סנהדרין כ"ב,א'). כל הדיוט מצווה לכתוב ספר תורה, להרבות ספרים בעולם, ועיקר העיקרים שלא יהיה כיורש אותה מאביו, אלא מהונו שלו יכתבנה על גוויל, סמל שתורה שניתנה מורשה אינה עוברת בירושה. תורה זאת, תורת כל אדם, המלך שומרה בבית גנזיו. השנייה היא המלווה אותו כל ימי חייו, בצאתו, בבואו, בציבור בשלום, במלחמה בראש חילותיו. היא חוקת התנהגותו, צוואת מוסריותו, לא "משפט המלוכה" היצרי, אלא משפט המלוכה הערכי.
הגמרא מוסיפה, "אותה שיוצאה ונכנסת עמו - עושה אותה כמין קמיע, ותולה בזרועו" (שם) ולומדת זאת מן הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (תהלים ט"ז, ח'), מן התורה התלויה כקמיע ביד ימינו של המלך הוא למד לשוות את ה' ומצוותיו לנגדו תמיד. רש"י בסנהדרין מפרש כי כל התורה כולה הייתה כתובה מיניאטורית על ספר התורה הקמעי הזה, " קטנה בכתב דק, שהיא קלה לשאת". בעל 'תורה תמימה', רבי ברוך הלוי עפשטיין, מביא דעת חכמים אחרים האומרים "כי אותו הספר תורה התלוי בזרועו לא היה כתוב בו כי אם עשרת הדברות, ולפי שיש מן "אנכי ה' אלהיך" בפתיחת עשרת הדברות עד וכל אשר לרעך בתיבות הנועלות את עשרת הדברות יש תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות, ועל כן קרוי ספר תורה" (פירושו על התורה,שם).
זה המלך שציוותה התורה למנותו על ישראל. מלך שלא סר מן הטוב והישר המצווה בתורה ושהתורה הכותבת כך לא סרה ממנו. מלך זה יהיה צנוע. היצמדותה לכל התורה כולה או לתמציתה שבעשרת הדברות ערבה "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". הוא לא יתעמר בבני עמו, לא יעוות את הדין, ירומם כבוד האדם של היתום והאלמנה והגר שבשערי ממלכתו. הוא ישמע. טוב הארץ יאכל. הבית יעמוד איתן כי בצדקו "יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ".
תבנית עולם
רבי נהוראי סבור כי הלכה למעשה לא ניתנה המצווה של מינוי מלך מלכתחילה אלא כאידיאל. משום כך לא נגנזה, אף על-פי שהתורה, לדעתו, העריכה כי קיומה של המצווה תגרור את הכתרתם של המלכים עליהם אמר משפט המלוכה מה שאמר. "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן" (שם) אמר, ורש"י, שאינו קובע הלכה אלא מפרש דעתו של רבי נהוראי כותב, "לא נאמרה פרשה זו - שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ- משום מצווה, אלא כנגד תרעומתם של ישראל, שגלוי לפניו שעתידים להתרעם על כך ולומר, והיינו גם אנחנו ככל הגוים" (שם). אך מותר להניח כי לא היה מרחיב כל כך בפירושו אילו לא היו דברי רבי נהוראי קרובים לו ברוחם. לא שהקדוש ברוך הוא הכין כביכול מראש את כניעתו לגחמה העתידה של העם. הוא לא נכנע כלל. הוא רצה בעם שיש לו מלך חסד. מלך חסד הוא אבן יקרות בפסיפס ציור תבנית עולם נאור. אי-אפשר לעוקרה לעד, אם כי אי-אפשר שלא להצטער כשהיא נתבעת שלא בזמנה, כשעם שאינו בשל למלך חסד תובע בחופזו מלך מכל מקום עכשיו.
משנה-בניין בנו גדולי ישראל שהעניקו לנו את יבנה וחכמיה, החיו את הנבואה ועשו אותה מגדלור לכל עתיד, וגם את המלוכה האידיאלית, החזונית, הצילו מן ההיסטוריה ועשו אותה נשוא של כמיהה לעולם מתוקן שיבוא.