"הקבינט המדיני ביטחוני כונס כדי לדון בתקציב הביטחון. השר שטייניץ הוזמן לישיבה, אך כשהחל דיון על חידוש המו"מ הוצא מן החדר לדרישתו של שר האוצר לפיד, בטענה שאינו חבר קבינט". (ווי נט 24.7.13).
מדובר בשר למודיעין ועניינים אסטרטגים או אולי לאסטרטגיה וענייני מודיעין, או השר למודיעין אסטרטגי ועניינים? בכל מקרה זה שר בכיר, אין חולק על כך. ואם הוא לא ישב בקבינט מי ישב? האסטרטגיה שהוא צריך לגבש היא כיצד להיכנס לישיבות הקבינט מבלי ששר האוצר ישים לב. רק אתמול כשר אוצר הוא ישב שם והיום כבר לא, וכמה אכזרי ששר האוצר שרק החליף אותו אתמול, הוא זה שמוציא אותו מהחדר. צחוק הגורל.
משהו על פוליטיקאים
הבחירות המקומיות מתחממות, ורציתי לכתוב משהו לפוליטיקאים שלנו. תזכורת קטנה ליום שאחרי. אני מצטט, כמעט ללא שינוי מתוך ספר שקראתי לפני כשנתיים והוא כותב כך: "כשהייתי ילד, באותה שנה וחצי שבהן לימד אותי אבי בבית, הוא הקריא לי פעם סיפור מתוך עותק מהוה של הספרות ההונגרית: איש פשוט, נגר במקצועו, נפטר בגיל מבוגר. אין לו קרובי משפחה, וביום פטירתו הוא נשכח מלב, אבל לא לגמרי. כמה חודשים אחרי מותו יושבים חבריו בפאב השכונתי. אחד מהם מזכיר את חברם לשתיה שהלך לעולמו, ולרגע אחד מרפרף, הוא שוב חי בזיכרונם. שנה עוברת ואולי שנתיים, ולילה אחד משמיעים ברדיו שיר ישן, ואישה זקנה נזכרת לפתע בנגר הצעיר ... ושוב האיש חי לרגע או שניים בזיכרונה.
עוד כמה שנים עוברות, ויום אחד יושב עורך דין צעיר במשרדו של אביו המנוח ועובר על ניירותיו. בין הניירות הוא מוצא חשבון מצהיב שאותו שלח הנגר שנים רבות קודם לכן תמורת הכנת הספרייה של המשרד. עורך הדין הצעיר מבין שאין לחשבון שום ערך, והוא משליך אותו מהחלון. הנייר נוחת על המדרכה וגשם ניתך עליו, הטיפות מוחות את האותיות הדוהות לאיטן בזו אחר זו, עד שנעלם הזיכרון האחרון של הנגר המת.
פוליטיקאים היורדים מגדולתם הם אותיות הדוהות לאיטן בגשם. בתחילה עוד שואלים אותם שאלות, מתעניינים בהם, רוצים לדעת מה קרה, אלא שעד מהרה גווע העניין בהם. מישהו אחר מקבל את המכונית, במקום ארבעה עוזרים יש להם אחד, ובבקרים הם נאלצים לרדוף אחרי אותן תוכניות רדיו שרק לפני חודשים אחרים סירבו להן בהתנשאות. ככל שחולף הזמן הם מגלים מה שהיה חשוב כל כך קודם- כבר אינו חשוב במיוחד"
גלגל סובב בעולם
זה לוקח זמן לפוליטיקאי להבין שהוא כבר לא. לא מזמן שוחחתי עם אדם שאבטח שרים. הוא מספר על הרגעים הקשים שהם עוברים כשהם מבינים שהם סיימו את תפקידם. הוא סיפר לי על שרה מסוימת. איך כולם היו עולים לרגל אליה. איך נכבדים מהפזורה היו מביאים לה פרחים רק כדי שיום למחרת כשהיא תהיה בסיור בדרום, היא אולי תעצור אצלם. כמה היה חשוב להם להצטלם איתה, לארח אותה. ברגע שהוכרז על בחירות, והיה ברור לה ולהם שהיא כבר לא תמשיך (לרוע מזלה היא בחרה לחבור ל
אהוד ברק) כל זה פשוט נגמר. שום טלפון, שום זר שום בקשה. מנכ"ל המשרד שלה הפסיק להגיע לישיבות, הפסיק לעדכן ובעיקר היה עסוק בלמצוא לעצמו עבודה אחרת לפני שמחליפים גם אותו.
והנבחרים שלנו צריכים לזכור את זה. הכול זמני. התפקיד שניתן להם הוא בסך הכול פיקדון, שצריך להחזיר אותו מתישהו, למרות שלא פעם, נדמה להם שאין מישהו אחר שיעשה זאת טוב מהם.
אגב הסיפור שמובא לעיל הוא מתוך ספרו של
יאיר לפיד "זיכרונות אחרי מותי".