בסיבוב הנוכחי של הקרב נגד הטרור, כשלנו. המידע המבוסס על המנהרה ש-120 רוצחים כורים לעצמם מתחת לחומות הכלא, הגיע אלינו ביום העצמאות. הנשיא פרס התראיין בערוץ הראשון ונשאל אם הוא סבור שתמורת פתיחת מו"מ צריך להיענות לתביעת הפלשתינים ולשחרר רוצחים. כשפרס השיב בחיוב ידענו שאנו ב‘בְּרוך‘.
חודש קודם לכן החלו להשמיע תופי הטם-טם הפלשתינים בתקשורת הישראלית את הדרישה לשחרר את אסירי טרום אוסלו. הסבירו שמדובר בזקנים ומבוגרים. מי שראה את הצילומים של משוחררי השבוע מבין שמדובר היה בתעמולה זולה. בקבלות הפנים לאסירים המשוחררים נצפו רוצחים בני ארבעים שיכולים לחזור לבצע פעילות טרור, או לפחות לגייס צעירים יותר כפי שעושה ה"זקן" סמיר קונטאר שהגיע לשם כך לאחרונה לרצועה. כל עוד הם בכלא, אין מספיק כוח אדם מקצועי לארגן ולגייס חדשים.
כשהתחילו משפחות שכולות להתעניין אצלנו בסוגיה הרגישה נשלח כוח הטעיה להרדים אותנו. מובילו היה ח"כ
אופיר אקוניס, שהופיע בכנסת וסיפר שאין שום תכנון לשחרר מחבלים. כיום אומר אקוניס שהטעו אותו. מה שלא מפריע לו להמשיך להגן על שולחו
בנימין נתניהו.
ונתניהו? נתניהו היה שקוע בתוך מסע הלחצים של קרי. למה שלח את אקוניס? מה הפריע לו לקבל לחץ גם מימין? בסוף, כמו בפעמים קודמות, הוא נלחץ ושילם את הכול. אומנם בלי ‘תנאים מוקדמים‘ אבל בתשלום מראש.
הקבינט המדיני עשה הכול לשחרר את התשלום הראשון של 26 הרוצחים בליל השימורים שלפני פתיחת המו"מ. בחצות לילה קיבלתי טלפון מגורמים בכירים במשרד המשפטים. הם ביקשו שאעביר למשפחות שעתרו עמנו לבג"ץ את החלטת ועדת השרים "המצערת" לשחרר את רוצחי יקיריהם. הם רצו להעביר לי את שמות הרוצחים והנרצחים. סירבתי. תגידו לשרים, ביקשתי, שנעשה זאת בבוקר. אבל זה עומד להתפרסם, אמרו, חבל שישמעו מהתקשורת. אז תעכבו את הפרסום. ביקשתי. דרשתי.
לא לקחתי בחשבון את ה"בעיה" של השרים. הצורך לספור 48 שעות מעת הפרסום ורק אז לשחרר. ואם יאחרו בפרסום, התשלום לא יגיע בזמן לפלשתינים והמו"מ יידחה בכמה שעות. השרה לבני, שקיבלה את פנייתי, החליטה לדחות את בקשתנו. שההורים השכולים לא יישנו עוד לילה. ממילא הם לא ישנים הרבה לילות.
אוטמים אוזנם משמוע
גורם נוסף עבד בשירות הפלשתינים והוא יושב בבג"ץ. כשכוח אבו-מאזן-קרי לוחץ על נתניהו, הוא יודע שברגע המכריע בג"ץ יתייצב לעזרתו ולא יתנגד לשחרור הרוצחים. נשפטו כדין? רצחו? לא אצל בג"ץ.
כל דגלי החוק מוכפפים בענווה מול האינטרסים הפוליטיים הראויים. בכל זאת הייתה מצדנו ציפייה שהפעם בג"ץ יתערב. הרי כל הקווים נחצו. מדובר בתשלום לפני מו"מ וכזאת עוד לא הייתה. מדובר בשחרור רוצחים כמחווה - גם כזאת לא הייתה. מתברר שכושר העיכול של הבג"ץ יכול להכיל גם זאת.
אבל מי לא ראוי ליחס מועדף? ההורים השכולים. כשביקשתי מכבוד השופט גרוניס להסכים לשמוע את המשפחות השכולות, הוא סירב, שלא כמנהג קודמיו שהיה להם רוחב הלב להקשיב ברגעים קשים. ואז באה התפרצות של מרים טובול וד"ר גילה מולכו. מרים טובול ובעלה, שבנם נרצח, שבתו עמי מול משרד ראש הממשלה בימי רבין כדי להקשיח את היחס לטרור. רבין קיבל אותנו פעמיים והקשיב לה.
גרוניס, שלא רצה להקשיב, לא הבין שמדובר באם הלוחמת על זכר בנה. הצעקות שלה הדהדו בכל כלי התקשורת ביחד עם צעקותיה ובכייה הגובר של ד"ר גילה מולכו. מולכו איבדה את אחיה איאן פיינברג ז"ל. איאן שהאמין ב'אדם באשר הוא אדם', שירת כפרקליט ברצועה. משפרצו הסכמי אוסלו נשלח בידי האיחוד האירופי להקים שם מערכת מיסוי לטובת הפלשתינים. זה לא הועיל לו. השומרים שנשכרו בידי האיחוד האירופי רצחו אותו. זה לא מפריע לאבו-מאזן לדרוש כעת את שחרורם. שהרי בכל זאת היה יהודי וראוי למוות. גם לאיחוד האירופי ולקרי ולממשלת ישראל זה לא מפריע. המנוולים חזרו הביתה.
איזה מסר משדרת פה הממשלה הישראלית? צעקה-בכתה גילה שהייתה שם לצד בני משפחתה, כולם יהודים ציונים שעלו מדרום אפריקה. בסוף הוצאו המשפחות השכולות מהאולם אחרי שהשומרים קיבלו רמז מנשיא בג"ץ לעשות כן.
כשקראתי את תשובת בג"ץ נפל לי האסימון: בית המשפט הישראלי הגבוה לצדק מקבל את התזה שהפלשתינים מנסים להביא לאזור: רצח יהודים הוא כשר בתנאי שייעשה למטרות הטרור הפלשתיני. או אז הוא יוצא מחצרו של בג"ץ ועובר לידי המערכת הפוליטית. בג"ץ יכול היה לעצור את הפארסה המשפטית והרס שלטון החוק. יש שופטים בירושלים, ורוצחים הם מחוץ למשא-ומתן. בית המשפט העליון יכול היה להניף את דגלי הצדק בחזרה. אבל רוח של ענווה פתאומית שרתה עליו ומלבד כמה דברי ניחומים למשפחות, נשלחו הפצועים והמשפחות האבלות הביתה ביודעם שהרוצחים חוזרים לבתיהם בהילולות מרשימות, וקורבנותיהם נשארים מתחת למצבות.
קצת פלפול משפטי ונסתדר
כמה שעות לפני שחרור הרוצחים חשבנו שקמה לנו הישועה. התברר ששמונה מהרוצחים ביצעו את מעשי הרצח אחרי אוסלו, והם אינם עומדים בקריטריונים שהממשלה קבעה ודנה על פיהם. לשיטת הפלשתינים שרואים בטרור וברצח חלק לגיטימי מהמאבק,
הסכם אוסלו הוא קו התאריך שבו "הלוחמים הניחו בו את נשקם" ועל כן ראויים להשתחרר. רבין לא רצה לשחררם למרות הסכמי אוסלו מפני שהיו עם דם על הידיים. הוא היה בטראומת שחרור הרוצחים בעסקת ג'יבריל שביצע עם פרס ושמיר, אז שוחררו 1,150 רוצחים תמורת שלושה שבויי צה"ל. רבין ראה כיצד המשוחררים הובילו את האינתיפדה הראשונה, ולא רצה לחזור על אותה שגיאה. אבל ביבי "שוכנע" על-ידי קרי ואבו-מאזן לעשות כן.
העיתונאי
חגי סגל גילה שחיים (חיימו) מזרחי, לשעבר שחקן כדורגל בהפועל תל אביב שחזר בתשובה ועבר לבית-אל, נרצח חודש וחצי לאחר חתימת ההסכמים. כמוהו עוד יהודים שנרצחו אחרי הסכמי אוסלו ורוצחיהם רוצים להשתתף בחגיגה. למשל רוצחיו של אייזיק רוטנברג, טייח ועובד כפיים, ניצול שואה, שנרצח בידי פועלים שעבדו עמו באותו בניין ורצחוהו בגרזני העבודה, או רוצחיו של משה בקר שעלה מאירופה ונרצח בפרדס שלו.
סגל שלח אלינו את המסמך שעליו הוא מבסס את קביעתו לגבי התאריך שבו נחתמו הסכמי אוסלו. זהו פנקס הרשומות של הממשלה, שבו מצוין תאריך החתימה: 9 בספטמבר 1993. גם שופטי רוצחיו של מזרחי ציינו בגזר דינם את הדברים הבאים: "הרצח המתועב התרחש אך חודש וחצי לאחר חתימת הסכם העקרונות שבא לבשר על תקופה חדשה ביחסי יהודים וערבים במזרח התיכון..."
ועדיין, חשבנו, שמא סוגיית 'לפני אוסלו' הועלמה מחברי הממשלה ורק שודרה והוצפה בתקשורת? התקשרתי לשר
אורי אריאל. הוא אישר שבישיבת הממשלה דובר ברורות על שחרור כאלה מלפני אוסלו ולא לאחריו.
המשפחות עתרו לבג"ץ, אך הישועה באה לאותם מחבלים ממזכיר הממשלה
אביחי מנדלבליט, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. הוא מונה את התאריך הקובע כפי שרצתה הרשות הפלשתינית. כלומר מתאריך כניסת הסכמי אוסלו לתוקף סופי.
עד אז מותר לרצוח. אומנם כבר היה טקס בוושינגטון, גם הייתה חליפת מכתבים בין רבין לערפאת שלא תהיה יותר אלימות. אבל התאריך שפורסם ברשומות לא נחשב בעיני הרוצחים וארגוניהם, וגם לא אצל הפרשנים המשפטיים שלנו.
אחרי הכול, השאלה היא לנתניהו ולעורך הדין מנדלבליט: מהו פרץ הנדיבות הזה להסכים עם כל מה שהפלשתינים דורשים? מהי הקלות הבלתי נסבלת שבה מתייחסים לזכרם של קורבנות שרוצחיהם לא עונים על רוח ההסכם עם הפלשתינים? מדוע לחפש סיבות לשחרר אותם, במקום לעשות את ההיפך?