בשעה בה כולם רתוקים לדיווחים ממצרים ומאבקי האיתנים שם (בין המצרים לבין עצמם, ובין כוחות גדולים בהרבה, דוגמת ארה"ב ורוסיה-של-פוטין, קטר-של-האחים-המוסלמים וערב הסעודית-של-העולם-הערבי-השפוי לגבי דרך ניהול המזרח התיכון), נורה חץ מישראל, ושובלו עתה מקיף עולם.
השיגור נעשה מ
עיתון הארץ, והנושא: השעייתו של דני סימן, לשעבר מנהל לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) וסמנכ"ל במשרד ההסברה והתפוצות של יולי אדלשטיין. דמות "שנויה במחלוקת" לדברי
עיתון הארץ, ואני שמח להסכים איתם. הכיצד?
להם דני סימן היה משך עשור ומחצה אבן נגף. לי מקור השראה ודוגמה.
השיגור היה מוצלח ביותר. האחראי הוא לא אחר מאשר
ברק רביד, הכתב המדיני של הארץ מאז 2007, סרן (במיל.) באגף המודיעין, בבלוג שלו "דיפלומאניה". לדבריו, הוא "מקווה שהבלוג יהפוך לזירת מפגש לכל העוסקים בתחום יחסי החוץ של ישראל, בסוגיות מדיניות-ביטחוניות ובפוליטיקה שביניהן, ולכל מי שמתעניין ורוצה לדעת קצת יותר על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות בישראל".
מעיתון הארץ השיגור עבר את חצי הכדור הצפוני (דרך הגארדיאן באנגליה וכאן בארה"ב) והדרומי (אוסטרליה).
החגיגה בעיצומה:
איש הסברה בכיר הושעה מתפקידו.
נו, אולי רק הוקפאה פעילותו.
על מה ולמה? הוא קילל את שותפינו לשלום.
הוא השתמש בשפה בוטה ("אימא, דני נתן לי סטירה!" נאמר ברקיעת רגל ובפרץ בכי).
הוא לא היסס להגיב על כל הקורה, בחשבון הפייסבוק הפרטי שלו, מארועי זיכרון לפצצות האטומיות על יפן שהביאו לכניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה (יפן לא התנצלה בפני מיליוני הקורבנות שנפלו בידיה על מעשיה האכזריים במלחמת העולם השנייה), הקורה באירופה (יחסית לישראל), רצח מוסלמים בידי מוסלמים (ראה סוריה או מצרים), חגיגות התשעים לנשיא פרס (סימן שאל על קורבנות השלום של פרס, קלינטון ובלייר), הכנסייה של סקוטלנד (ליהודים אין זכות מיוחדת על ארץ ישראל) ועד המשא-ומתן עם הערבים.
סאיב עריקאת, ראש צוות המשא-ומתן הפלשתיני, כה נחרד למקרא דבריו של סימן (מסתבר שהוא חשוב מספיק שכה רבים עוקבים בצמא אחריו), שהוא אכן נזקק לשמאל הישראלי (זה הקיצוני-ההזוי) לצאת להגנתו.
מה אמר סימן באותה הזדמנות?
"עריקאת אמר שהצד שלו יסכים לחדש את שיחות השלום רק אם ישראל תפסיק את כל הבנייה בהתנחלויות ותכריז בפומבי שהמדינה הפלשתינית העתידית תוקם על קווי 1967. הוא אמר שאלה לא תנאים מוקדמים אלא חובה ישראלית. האם יש דרך דיפלומטית לומר 'לך תז7--ן'?"
רביד כה נחרד (שמא עריקאת הממולח ייפגע), שהוא חש חובה להשתמש באותה לשון ממש בכותרתו: "הסברה נוסח האחראי להסברה ברשת במשרד ראש הממשלה: כל העולם על הזין!"
מה שאסור לאחרים מותר לרביד. מה שמותר לאויבינו-שותפינו-לשלום אסור לנו.
ואני מתפלא, מדוע חש איש כה מקצועי כדני סימן צורך להשתמש בשפה בוטה. יש בידיו כלים כה רבים להגיב וניסיון רב עוד יותר בהתמודדות עם התקפות בלתי פוסקות נגד מדינת ישראל. ביכולתו אפילו לעקוץ באלגנטיות, ודווקא זה כואב ומשפיע עוד יותר מאשר שימוש בשפה נלוזה וזולה.
יש את מי להאשים
תודות לרביד נחשפים סודות מדינה כמוסים ביותר: העולם פתאום מגלה שמדינת ישראל תחת הארכיטקט של מדיניות ההסברה שלה פתחה בתוכנית לשלם לסטודנטים לפעול ברשתות חברתיות. ראו - יוצאת האמת לאור. כה חסרי יכולת ומעוף הם הישראלים, כה נתונים בעצמם, שהמדינה צריכה לשלם להם לפעול, צריכה לקנות את קולותיהם כך שיביעו דעה.
תודה, רביד, על בגידתך במדינה לפי המסורת רבת השנים של עיתון הארץ והנזק המתמשך שהוא גורם למדינת ישראל. עד כמה יכולה שנאה להעביר אדם על דעתו. האם הנקמה מתוקה? האם נשאר טעם טוב בפיך? האם חשבת לרגע מה התועלת בכל שכתבת? רצית להעיר לדני סימן שדבריו אינם תואמים את מעמדו, תפקידו, ניסיונו או עברו - כל שהיה עליך לעשות הוא להרים את הטלפון ולדבר איתו. משרדו תמיד היה פתוח. דני - בניגוד לנהוג בארץ - תמיד מתקשר חזרה, גם אם הוא לא יכול לענות בזמן שהתקשרת וגם אם אתה אדם מן השורה, אחד העם. והחשוב מכל - דני סימן אף פעם לא נמנע מלדבר עם אוהדים כעם מעבירי ביקורת. דלתו תמיד הייתה פתוחה, עם אוזן קשבת וראש חושב.
ישבתי ועברתי על רב-השיח באתרים השונים. כה רבים יצאו לשפוט את סימן, שהפך בן-לילה לאחראי היחיד על ההסברה במדינת ישראל. יש שעומדים לצידו ואחרים המקללים ומאשימים אותו. כמה פשוט: פתאום יש כתובת, נקודה בה ניתן להתמקד, ואת כל צרותינו להטיל עליה.
סוף-סוף יש את מי להאשים! תודה רביד שבחרת דווקא ביחיד-סגולה שעמל ועבד למען מדינת ישראל. הפכת אותו לסמל ומטרה, והנה כה נעים להשתתף במחול השדים, להתקיף את דני סימן, לנעוץ בו סכינים חדים, לירוק בפניו, לראות את דמו קולח ולזרות מלח או חומצה על פצעיו.
שפטת וצלבת את סימן, והוא נושא את הצלב על גבו, מילה אינה מוציא מפיו. הולך הוא שם, בויה דולורוזה, ונושא על גבו לא את צלב העץ הכבד כי אם את מדינת ישראל כולה, את עברנו ואת עתידנו.
ואני מבכה. "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", שואל נתן יהונתן, ואני שואל "היכן ישנם עוד נושאי משרות בכירות כמו דני סימן".
לא מגבים אותם
רביד פונה "לכל מי שמתעניין ורוצה לדעת קצת יותר על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות בישראל". בניגוד אליך, רביד, איני משתכר מכך, אך נהיה אני שיכור כל אימת שנחשף אני לרובד נוסף של הביורוקרטיה האחראית על הסברה במדינת ישראל, למלחמות הכבוד והטריטוריה, לשיקולים זרים ולחוסר שיתוף הפעולה.
אך מדוע לעסוק בדבר כה נדוש כמו מאמצי ההסברה של מדינת ישראל?
בפנינו דוגמה קלאסית לכך שאנחנו לא מגבים את אנשינו, משליכים אותם כטרף עסיסי לשימוש בידי אויבינו.
בסרקסטיות הראויה ובמלוא הלגלוג כתבתי לדני:
- בושתי ונכלמתי לשמע הקללות העסיסיות בהן נקטת. אכן, יש מיד להתנצל בפומבי, להתרפס ולהשתחוות, שכן עלבון לשותפינו למשא-ומתן לשתי מדינות (זו שבירתה אל קודס ומותניה מהים לנהר, והשנייה שהיא מדינת אפרטהייד שחייבים לשים קץ לקיומה, וכל המקדים והמרבה, הרי זה משובח) עלול לגרום לתקרית בינלאומית.
לא רק ש"קיללת", גם "פעלת בתקיפות נגד עיתונאים", והיכן נשמע דבר כזה במדינה דמוקרטית ומתוקנת? כבר מזמן היו צריכים לפטר אותך. פגעת מן הסתם בנימי נשמתם העדינים ביותר של אותם עיתונאים מקצועיים שכל רצונם היה ונשאר שהאמת תצא לאור.
מן הסתם ידי הממונים כבולות, אולי גם איימת לפעול נגדם? לקלל אותם ברבים? (וברקע כבר נשמע קול הילד הבוכה: "אימא, הוא היכה אותי...")
טוב שהקפיאו את פעילויותיך לאלתר. כדאי גם לקצץ את הכנפיים תוך כדי אותה "הקפאה". אכן, למי אכפת אם מדינת ישראל עוסקת בהסברה לאומית או שנלקח פסק זמן מסיבה מוצדקת וחשובה זו או אחרת.
העיקר שנהיה פוליטיקלי קורקט ושלא נעציב את אויבינו.
ורק נזכר אני בתיאורו של יוספוס פלביוס המתאר את המאורעות שקדמו לחורבן הבית. היה זה בפסח, אם זכרוני אינו מטעני, עת בה יהודים שחתו יהודים, והשאר כבר סופר בדברי הימים.
חזק ואמץ דני. שא ראשך רם ונישא, שכן אנשים טובים ישנם כה מעט, בודדים במערכה, ואתה אחד מהם - אותם יחידי הסגולה.
בידידות אמיצה.