גורלם של 710 אלף יהודים

710,000. שבע-מאות ועשרה אלף. זהו מספר התושבים היהודיים במזרח ירושלים, ביהודה ושומרון. אם תרצו - עשירית מכלל אוכלוסיית ישראל. למעלה משבע-מאות אלף יהודים בשכונות שבבירת ישראל, בערים וביישובים הקהילתיים ברחבי יו"ש. על גורלם של אלה מתנהל עתה מו"מ מחודש בין ישראל לרשות הפלשתינית, בניצוחם ובלחצם של האמריקנים. הנה סוף-סוף הצלחה לוושינגטון. ארה"ב הצליחה לכופף את ממשלת ישראל לעשות מחווה איומה כדי לאפשר את התנעת השיחות ולרצות את הפלשתינים (ליתר דיוק - את האגף האש"פי, לא החמאסי). שיחרור רוצחים? שיחרור מרגלים? - ארה"ב עצמה מעולם לא הייתה מסכימה אפילו לשקול דבר שכזה. באיזו קשיחות הם שומרים על אויב-המדינה פולארד. אבל מה איכפת לה, לידידה הגדולה שלנו, לכופף את בעלת בריתה ולהציגה בחולשתה? הנה כמה נתונים מסתם-יום-של-חול בחודש יולי: נהרגו למעלה ממאה איש ביום בסוריה (עד כה למעלה ממאה אלף הרוגים במלחמת האזרחים האכזרית), 80 איש במצרים שלאחר מורסי, 90 איש בסודן, 60 איש בעירק ו-50 איש בפקיסטן. העולם הערבי שרוי ב"אביב" הדמים שלו. מה עושה ארה"ב בנדון? מה עושה אירופה? אה, כן - מטילה חרם על מוצרי ההתנחלויות. מה עושים אנשי-רוח, סופרים ואומנים בעולם? מדברים על "אפרטהייד" ישראלי. מנסים להטיל על מדינת היהודים חרמות מכל סוג אפשרי. וזאת, בשעה שכל המבקר ברמאללה, למשל, יכול לראות את השגשוג והפריחה ברחובותיה. החיים הקשים תחת "הכיבוש המדכא"... שר החוץ האמריקני קרי, מרוצה מהישגו להביא את ציפי לבני (אותה ולא נציג אחר של ממשלת ישראל) וסאיב עריקאת אל שולחן המו"מ, הטיל חיסיון על הדיונים. ואולם כל בר-בי-רב מבין על מה משוחחים השניים ועל מה דנים. אכן כן - סוגיות הליבה: מדינה פלשתינית ב(כמעט) קווי 67, חלוקת ירושלים והפיכת חלקה המזרחי לבירת "פלשתין", וכמובן - ניקוי השטח שתיסוג ממנו ישראל מכל סממן יהודי. במלים אחרות, הדיון כולו נסב על ה"מתן" הישראלי. לא בלי יסוד הוא החשש שמי שמנהלת את המו"מ בשם ישראל נכונה א-פריורי לא רק לדון בכל אלה, כשעמדותיה האישיות בהן ידועות לכל, אלא גם להביא המלצות בנדון למי שמינה משום-מה דוקא אותה לתפקיד הכה רגיש - ראש הממשלה בנימין נתניהו. נשים לרגע בצד את האמירות הפלשתיניות הקיצוניות (אבו מאזן, רג'וב ואפילו עריקאת עצמו), לפיהן כל פלשתין מן הים ועד הנהר היא שטח פלשתיני כבוש. נשכח מהצהרותיהם בדבר השאיפה הבלתי נסתרת, להקים את מדינתם על כל השטח שנקרא כיום "ישראל". נתעלם מעיקשותם להכתיב את תוצאות המו"מ מראש. לא יקום ולא יהיה. ואולם יש, גם אצלנו בחוגים רחבים, המקבלים ביתר רצינות את הדרישה, שרוב ההתנחלויות יפונו בהסכם הקבע. אין המדינה הפלשתינית העתידית יכולה להכיל בקרבה יישובים יהודיים, תושבים יהודיים. פירוש הדבר - עקירת הרוב מבין 710 אלף יהודים-מתנחלים מבתיהם. זו לפחות הדרישה. במלים אחרות: מוסלמים יכולים לחיות במדינת היהודים, ואילו יהודים אינם רצויים ולא יחיו במדינת פלשתין, אם בכלל תקום. האם מעלה מישהו בממשלה ובציבור על דעתו, שעקירה בנוסח עזה, ולו גם בהסכם, היא בת ביצוע? ובכן, זהו עיקרו של המו"מ - עתידם וגורלם של 710 אלף יהודים. במלים אחרות - דנים באפשרות של טרנספר ליהודים בארץ-ישראל. הייתם מאמינים? - ממשלה יהודית דנה באפשרות של עקירת יהודים ממקומות יישובם במולדתם ההיסטורית! זאב ז'בוטינסקי, שהיה מתנגד חריף לרעיון הטרנספר הבלתי-הומני לערבים, בוודאי מתהפך בקברו לנוכח עצם הדיון על טרנספר ליהודים. אפשרות הטרנספר כמו שאר נושאי הליבה אולי אינם קשים לשרה ציפי לבני, שמוכנה לבלוע "פתרון" בנוסח שכבר הסכימו לו בעבר אהוד אולמרט ואהוד ברק, ונדחה בבוז על-ידי בני שיחם הפלשתינים. יהיה זה עצוב אם לא גם מגוחך, שמא הצעה ברוח זו היא בכלל תביא בבוא העת לממשלה, וזה החשש הגדול. ליד שולחן המו"מ הישראלי-פלשתיני בשבועות ובחודשים הבאים צריך להילחם בעוז על הזכות, על הצדק, על העובדות שנקבעו בשטח, ולבלום את הדרישות המופרזות של בני שיחנו. האם השרה לבני מתאימה לכך? האם היא מנהלת מו"מ בלי שראש הממשלה הציב לה מראש גבול ברור לוויתורים המירביים שישראל מוכנה לעשות במסגרת הפשרה, שבה שני הצדדים יורדים מתביעות המכסימום שלהם? כל בר-בי-רב מבין, שאין אפשרות לא פיסית ולא מוסרית לפנות עשרות-אלפי יהודים מבתיהם, לעקור אלפי בתים, להרוס עשרות יישובים פורחים. מה שהיה בחבל עזה לפני שמונה שנים לא יקום ולא יהיה ביהודה ושומרון, ובוודאי לא בירושלים ובשכונותיה. אמנם, גורמי שמאל בארץ מנסים לדבר אל לבו של ראש הממשלה נתניהו, "לעשות היסטוריה" בנוסח שרון. מנסים בלשון חלקלקות לפתותו, להסכים ל"מהלך הגדול" שעליו יחליט בלחץ האמריקנים, קרי - הסגת ישראל ל(כמעט) קווי 67, חלוקת ירושלים, פינוי התנחלויות. כל אלה הן סך הדרישות הפלשתיניות, שבלי מילויין אין הסכם. והגם שישנם סימנים מדאיגים מכיוון לשכת ראש הממשלה (ראו מקרה שיחרור הרוצחים), אנחנו נוטים להאמין שנתניהו לא יהיה שרון, לא יהפוך עורו ולא יסטה מדרך ז'בוטינסקי. הדבר יתברר סופית בתום תשעה חודשי ההריון המדיני, פרק הזמן שהאמריקנים היקצו ברוב נדיבותם לשני הצדדים להוליד את פתרון הקבע. אם יוצע פתרון כזה, שכל כולו אימוץ כל התביעות הפלשתיניות, אם תאמץ אותו הממשלה, עדיין תהיה אפשרות לעם כולו, במשאל העם, להגיד "לא" לתבשיל המסוכן שנרקם בימים אלה בחדרי חדרים על-ידי שף ברק אובמה ועוזריו במטבח המדיני, ג'ון קרי ומרטין אינדיק. ואחרי כל זאת נאחל שנת בשורות טובות לעם ישראל בארץ-ישראל, ולאומה כולה.