אם תתקוף ארה"ב בסוריה בתגובה לטבח הכימי שבוצע בה בשבוע שעבר, ייתכן מאוד שהמטרות יהיו מאגרי הנשק הכימי ו/או המקומות בהם הוא מיוצר. התקפה כזו יכולה להיות כירורגית (להתמקד במטרות מובהקות ובודדות), תהווה תגובה הולמת לשימוש בנשק זה, ובעיקר - תקטין את האפשרות שייעשה שימוש כזה גם בעתיד. מתחילת שנות ה-80 עשתה סוריה מאמץ להגדיל את ארסנל הנשק הכימי שלה, כמשקל נגד לנשק הגרעיני שכפי הנטען קיים בידי ישראל. נשק כימי מצוי בסוריה ככל הנראה מאז סמוך מלחמת יום הכיפורים, אלא שאז הוא התקבל ממצרים. לפי דיווחים שונים, סוריה החלה בפיתוח יכולת ייצור נשק כימי כבר בשנת 1971 במכון למחקרים מדעיים וללמידה (Syrian Scientific Studies and Research Center) שידוע יותר בתור מכון סארס (CERS). המכון היה אזרחי, אבל בשנת 1973 הנשיא חאפז אסד אישר קיום קשרים בין המכון לבי הצבא, והמכון הפך לסוכנות העיקרית של פיתוח ושיפור אמצעי לחימה עבור הצבא. בשנת 1983 גברה שליטת הצבא במקום, וייצור נשק כימי היה לאחד המטרות העיקריות של המכון. לאחר מכן החלו דיווחים על מפעלים לייצור גז סארין, גז VX וגז חרדל ליד דמשק, חמאת, חומס, חלב ולטקיה. המפעלים הוקמו לכאורה בתור מתקנים אזרחיים. לאורך השנים בכירים ישראלים ואמריקנים דיווחו על היכולת של סוריה לייצר גז עצבים מסוג סארין ועל קיומו של גז זה בסוריה, וכמו-כן שסוריה עושה ניסויים בייצור גזי עצבים חזקים יותר. מומחים מערביים זיהו חמישה אתרים שבהם מייצרים נשק כימי בסוריה: אל-ספירה, חמאת (שניהם כוללים גם בסיס לטילי סקאד), חומס, לטקיה ופלמירה. נכון להיום, ההערכה היא שברשות סוריה טילי סקאד מדגם SS-21 שיכולים לשאת ראש נפץ כימי, גז סארין חרדל ו-VX ופגזים לנשק כימי. ככל הנראה הגז מאוחסן בשלושה מקומות: חאן אבו-שמאת, כ-20 ק"מ מזרחית לדומייר; פורגלוס, כ-40 ק"מ דרומית-מזרחית לחומס; אתר האחסון שנמצא כ-7 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר מוסייף.