הרהורים של בין החגים. חודש הרחמים והסליחות כבר עבר. גם ראש השנה עבר. חג ארוך של ארבעה ימים. סעודה אחרי סעודה, מפגש אחר מפגש.
לאלו שומרי המצוות שבינינו, זו בעיה, ואם הם מתארחים מבחוץ, הבעיה כפולה. שהרי כבר אמרו חכמינו - "אדם - ביום הראשון אורח, ביום השני טורח, וביום השלישי סורח". כך יצא, שלא רק בכיפור אראה אנשים שמחפשים שלושה כוכבים בשמים. הנחמה היחידה בכל הסיפור הזה, שבשנה הבאה אנחנו נחזור על זה שוב. בשנה הבאה החגים שלנו ייצאו בדיוק כמו שיצאו השנה. ראש השנה ארוך, כיפור בשבת, סוכות עם סוף שבוע שנותן לנו שכמעט שבועיים של ניתוק מכל מה שקורה מסביב, וחיבור טוב לפקקים בשמורות ואתרי הטבע. אני מקווה שבשנה הבאה רשתות הטלפון שלנו יהיו יותר מסונכרנות, ולא יחליפו לנו את השעון לשעון חורף, מבלי שיקבלו קודם את אישור הממשלה, ואז יבקשו מאיתנו להגדיר את הטלפון לשעון יוון. עם המפולת הכלכלית ביוון, לא הייתי רוצה לעבוד לפי השעון שלהם.
ובכלל, איך רשתות הסלולרי שיודעות למכור לנו את המכשירים הכי חדשניים, לא מצליחות לסדר לי את השעון לפי השעה הנכונה?
החגים אומנם יפלו באותם ימים, אבל הם ייראו קצת אחרת. העיתונים המקומיים יהיו רזים יותר. זו כבר לא תהיה שנת בחירות. לא נזכה לעמודי צבע של ברכות ואיחולים מנבחרינו. הטור שלי יהיה מרווח יותר. לא נזכה למכתבים אנונימיים, לא נקרא השמצות ורפש שלא ידוע מי כתב אותם, אבל ברור מאוד מה הם רוצים בזה.
בשנה הבאה לא נקבל ברכת שנה טובה מנשיא אירן הנבחר. זה שכתב את ברכת השנה טובה הזו שנכתבה השנה, כנראה לא יגיע לשנה הבאה. יש טעויות שמשלמים עליהם ובמיידי.
חורבן בית שלישי כיפור בפתח והוא חל בשבת. יש משהו מוזר בזה שכיפור נופל בשבת. שהיום שבו יש מצווה לאכול שלוש סעודות - הוא יום שבת - הוא עתה יום צום. יום הכיפורים מגיע ואיתו עיתונים שלמים שמדברים על המלחמה של אז. מלחמת כיפור. זה כבר שבוע שאנו קוראים על המלחמה ההיא, ארבעים שנה, ועדיין לא הוחלט אם הפסדנו או ניצחנו אז. ארבעים שנה חלפו מאז וישראל עדיין לא מצליחה לשכוח את הטראומה הזו.
רק שש שנים לפני, חלה מלחמת ששת הימים בה ניצחנו בלי מאמץ כמעט, ובתוך שישה ימים. "חורבן בית שלישי" אמר שר הביטחון דאז, ואמנם לא חווינו דבר כזה חס וחלילה, אבל הקרע עדיין קשה. אני מופתע לדעת שיש תלמידים שלא מכירים את המלחמה הזו בכלל. אין לי מה לבוא אליהם בטענות. מערכת החינוך שלנו מלמדת היסטוריה, אבל לא תמיד מתעכבת על ההיסטוריה שלנו. התלמידים שלנו לומדים על מלכות פרס ורומי בשיעורי ההיסטוריה, אבל לא מתעכבים יותר מידי על מלחמות ישראל. יש מקומות שההיסטוריה נגמרת עם השואה.
אני שומע את הסיפורים של מבוגרים ממני בעשר שנים בסך הכול. על בתי הכנסת המתרוקנים מאנשים, על הנשים שרצו הביתה להכין משהו לאבא ולבן לאכול, שישבו לצבוע את החלונות בשחור ויושבות ומחכות. מלחמה בלי פלאפונים, בלי סמסים, בלי שום קשר למה שקורה אי שם.
אני שומע את המבוגרים יותר, שמספרים לי על הנסיעה הארוכה במשאיות לחזית. על הכוסית האחרונה מבחינתם, על הבלאגן, המהומה וחוסר הוודאות. אנשים עולים לטנק, ויודעים שיש סיכוי טוב שהם לא חוזרים.
רק שנים לאחר המלחמה הזו, אדם קרוב סיפר לי על מה שקרה לו שם. אני מקווה שאני לא חוטא לפרטים.יש לי רק כמה שורות לכתוב את מה שאפשר לכתוב בספר. אני חושב שאולי זו הייתה הפעם היחידה שהוא דיבר על זה. הוא נשלח כטנקיסט לאיסמעיליה. בהפסקת האש הוא ישב עם כל הצוות שלו במעגל לשתות קפה, ואז קם והסתובב להביא מים לקפה. פגז בודד ששיגרו המצרים הרג את כל הצוות ובהם חבר קרוב. הוא עצמו התמוטט ומצא עצמו לאחר מכן במשאית שהעמיסה את ההרוגים כי זיהו אותו כהרוג בטעות. הוא חזר משם, ומאז אף אחד לא דיבר איתו על זה, אף אחד לא חשב לטפל בהלום קרב כמותו. לפני כעשר שנים, במלחמת הגנרלים בין שרון לאברהם אדן (ברן) שרצו כל אחד להוכיח כמה חלקו היה מרכזי במלחמה, ביקשו ממנו להגיע ולמסור את גרסתו למה שהיה שם. הוא לא הלך.
הוא עבר את מלחמת כיפור ולבנון ובתום שירות המילואים וההג"א שלו, נשלח הביתה עם תעודה והעלאה לדרגת רב"ט. אני לא מכיר היום חיילים שמשתחררים בדרגה כזו. יש כאלו שיום כיפור עבורם הוא היום שבו הם איבדו את החברים שלהם, יום שבו קיבלו את חייהם במתנה, יום ששינה חיים שלמים של אנשים רבים. הם נמצאים לידינו, יושבים בינינו, צמים איתנו. אבל המחשבות שלהם נמצאות במקום אחר...