1. מה דעתכם על הסרטון הבא: על-רקע תפאורה מוכרת של שירי ילדים מתנגן שירה של דתיה בן דור "אני תמיד נשאר אני". אלא שבמקום ילדים מופיעים שלושה מזוקנים בעלי סטריאוטיפ מתנחלי עם רובה על הכתף. הם לבושים בגדי שב"ס, אחד מהם עם מבטא אמריקני מודגש, וכך הם שרים: "לפעמים אני גיבור ולפעמים רוצח, לפעמים מתנקש ולפעמים טובֵחַ, אבל אני רוצח ימני, רוצח ימני, רוצח ימני". על המסך מופיעה הכותרת: "'אבל אני', מילים: ברוך גולדשטיין,
יגאל עמיר, יונה אברושמי". בתמונה אחרת באותו סרטון, על-רקע השיר "רוצח ימני", רואים כלי חיתוך של מוהל ויד הטובלת מוצץ ביין. אינני יודע אם יוצרי הסרטון הבינו את מלוא המשמעויות האנטישמיות של הקישור בין רצח לבין ברית המילה והטפת היין האדום באמצעות המוצץ.
אז מה, עוד סרטון מבית המדרש הבלתי נלאה של "ארץ נהדרת" או "מצב האומה"? ממש לא. הסרטון הזה שכן אחר כבוד באתר
רשות השידור כקדימון לסידרת סאטירה שעמדה להיות משודרת בערוץ 1. זה אותו ערוץ שאחרי מו"מ בן אלף שנה לא קיבל לבסוף את סידרת הסאטירה "לאטמה". נו, מה הם צריכים רוצחים ימניים; יש להם בדרנים מקוריים משמאל. לאחר פרסום דבר התועבה הסירה יד נעלמה את הסרטון. מעניין.
2. מה החידוש במערכונים כאלה? הכרנו אותם ב"ארץ נהדרת". כך נראית תמיד דמות המתנחל. בעונה השישית הציגו שם מערכון שכותרתו "הטלוויזיה הלאומנית מציגה: כולם שונאים את רבין". משפחת ה
מתנחלים במערכון כללה שמות סטריאוטיפיים כמו מוריה, כצל'ה, מרגלית, עתניאל ו(כמובן) משרת פלשתיני. גם סבא מטורף בשם ג'ו, הפולט בזעם "get out of my property", ויורה במשרת הערבי. על הקיר תמונה של יגאל עמיר, האויבים הם חיילי צה"ל שבני המשפחה מכינים מרק חומצה להטיח בהם.
תמונה אחת במערכון ההוא זיקקה את השקפת עולמם של יוצרי "ארץ נהדרת" ודומיהם: אלי פיניש הופיע כמשרת פלשתיני המשמש עבור משפחת המתנחלים קרש גיהוץ וקולב חי לתליית כביסה. קשה להתעלם מהסמליות שבתנוחת קולב הכביסה: הערבי הסובל, זרועותיו פשוטות לצדדים בתנוחת צליבה, בעוד האם המתנחלת "נועצת" בזרועותיו אטבי כביסה והסב המטורף יורה בו.
לטעמי, אפילו הדימויים הקשים ביותר נמצאים תחת
חופש הביטוי. אבל הבחירה בהם היא ביטוי לסמלי עומק שדרכם בוחן השמאל את המציאות: הצלוב האמיתי של הארץ הזאת הוא הפלשתיני בעוד הצולב הוא היהודי, כלומר המתנחל. לפי המסורת המוסלמית, לא יצחק נעקד אלא ישמעאל; אנשי "ארץ נהדרת" הוסיפו קומת פרשנות אקטואלית (המופיעה לפניהם בספרות העברית): לא אברהם האב אלא אברהם היהודי עוקד, וישמעאל הפלשתיני נעקד.
אז מה העניין להביא חיקויים אנטי-מתנחלים מביכים של "ארץ נהדרת" לערוץ הראשון? יש כבר תוכניות סאטירה מצד שמאל לעייפה, מדוע עוד אחת? לעומתן, "לאטמה" הייתה סאטירה נשכנית מצוינת מהצד הפוליטי המנוגד. רבים היו נוהרים לצפות בה בשל החידוש. היריבות בינה לתוכניות האחרות הייתה מעלה את שיעורי הצפייה לטובת כולם. רק הפחד הזה של פרנסי רשות השידור לא להיות מוכתמים ב"ימניות" חלילה. אתם יודעים, שידור ציבורי.
3. אני בעד שידור ציבורי. חשוב לא להיכנע לתרבות המדרוג המסחרית המאלצת את פרנסי הערוצים השונים לשדר תוכניות רדודות הפונות אל המכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר. לשם כך דרוש שידור ציבורי הכפוף בעיקר לדרישות איכות; בית לסדרות טובות על תרבות והיסטוריה, מוזיקה ודיונים פוליטיים עמוקים. ערוץ שלא יימנע מתחקירים על גופים מסחריים מחשש שלא יפרסמו אצלו. אני גם מצדד בניתוק הקשר הגורדי בין הממשלה לרשות השידור שצריכה להיות גוף עצמאי.
אבל שידור ציבורי אין משמעותו רק שידור "לציבור" אלא גם במשמעות הרחבה של המונח: שידור המייצג או משקף את הקולות השונים בציבור הישראלי. אם, למשל,
קרן נויבך משדרת בכל בוקר תוכנית אקטואליה בעלת סדר יום שמאלי מובהק, השעתיים הבאות צריכות לאזן לכיוון השמרני-ימני. עיתונאי כמו קלמן ליבסקינד יכול להציב אתגר ראוי. באלף השנים האחרונות
אריה גולן שידר את יומן החדשות בבוקר. גולן הוא מקצוען בהגשתו, אבל עמדותיו הפוליטיות ברורות כמעט מכל שאלה שהוא מציב או לא מציב בפני מרואייניו, מהדגשים שהוא שם על נושאים מסוימים וכן הלאה. טוב היה לוּ איזנו את הדבר ביומן החדשות בחמש בערב. למשל, שדר מצוין כמו בני טייטלבוים. אפשר להביא דוגמאות נוספות, אבל העיקרון ברור.
אגב, אני לא רוצה שדרנים מהאו"ם. גם בשידור הציבורי צריכים להיות אנשים בעלי עמדות ידועות. זה בסדר ואפילו מפרה את הדיון. הטענה העקבית שלי היא שבצד המגישים והשדרנים יש להציב אחרים בעלי עמדות הפוכות. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה שרוב הציבור היהודי בחברה הישראלית אוחז בהשקפות שמרניות, ימניות, מסורתיות. אין לזה ביטוי מספיק בשידור הציבורי (שלא לדבר על השידור המסחרי, אבל זה עניין נוסף). אנקדוטה מעניינת אפשר למצוא בהודעת ועדת התוכן של רשות השידור. זו דחתה ברגע האחרון את תוכנית הסאטירה "לאטמה" בטענה התמוהה שהתוכנית אינה עומדת בהגדרות של "תוכניות בעלות ערך ציבורי לטווח ארוך". האם השמעת הקול המושתק של רוב הציבור בערוץ הממלכתי לאחר שנות דור אינה עניין בעל ערך ציבורי לטווח ארוך?
4. יתרה מזו, כל ערוץ טלוויזיה שיבקש להתחרות מול ערוץ 2, יוכל להצליח לוּ יעשה מעשה רשת החדשות פוקס בארה"ב מול מתחרותיה הוותיקות יותר. התרגלנו עד לזרא בתוכניות אקטואליה המציגות כמה עיתונאי שמאל ובמקרה הטוב אחד מימין לרפואה. כעת, חִשבו על תוכנית אקטואליה אחת - רק אחת מני רבות - שבה יהיה רוב למגישים או לעיתונאים השמרנים; הרי זה יהיה מקרה "אדם נשך כלב"! כולם ירצו לצפות בפלא. מניסיוני, אני יכול לדווח שרוב המכתבים והתגובות שאני מקבל על טוריי, מתמקד לפני ההתייחסות לתכנים, בעצם השמעת הקול הזה. יכולים עמיתיי בתקשורת לומר שאין כאן פוליטיזציה אלא מקצועיות גרידא, אבל אי-אפשר להתעלם מהתחושה העמוקה בחלקים ניכרים של החברה הישראלית, שהקול הפוליטי והתרבותי שלהם מושתק. במקום להתווכח, אפשר לנסות.