ארץ מואב - דוגמה למקלט למהגרי עבודה

בימים אלו התבשרנו שרק עשרים יוצאי ארתריאה שוחררו מהמכלאה שהוקמה במבואות ניצנה, למרות שבג"ץ קבע שלא ניתן לכלוא אנשים לשלוש שנים. אני מצר על כך שעדין מאות רבות של אנשים כלואים במכלאות, המביישות אותנו כחברה, האוצרת נכסים תרבותיים יהודיים. אומנם חג השבועות רחוק, אך גם אם חנוכה מתקרב מוטב שבנוסף לספר המקבים א' ו-ב' נחזור לקרוא ולשנן את "מגילת רות". הפעם יש לי פניה מיוחדת לשר הפנים של ישראל, גדעון סער, שיקרא את המגילה, ויאסוף אל לבו את עוצמות מכמניה האנושיים, מה שלא עשה שר הפנים שלפניו, השר אליהו ישי. כבוד השר, בוודאי מכיר את הציווי בספר דברים פרק כ"ג פס' 4 : " לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי, לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". ההוראה החד-משמעית הזו לא עמדה במבחן, כאשר מצוקת רעב קשה מנשוא בעיר עברית ושמה בית לחם הניעה תושבים לנדוד אחרי מקורות קיום. מצוקת הרעב הביאה אזרחים תושבי העיר העברית בית לחם להגיע עד לארץ מואב מעברו השני של הירדן.

פתחה שעריה ולבה

ארץ מואב פתחה שעריה בפני מהגרי העבודה הישראלים. נתנה להם קורת גג ואפשרויות קיום כלכלי, שחילצם מאימת הרעב לתקופה יחסית די ארוכה, במשך עשר שנים. ארץ מואב על תושביה המואבים, המוחרמים בפרשת "כי תצא" בספר "דברים", פותחת את שעריה ואת לבה בפני מהגרי עבודה עבריים, הנסים מחרפת הרעב אל מקום בו יוכלו להתקיים. עשר שנות שהות בארץ מואב חילצה אנשים עבריים, חסרי כל, שבאו אליה עקב חרפת רעב וחשש קיומי. לבני העיר בית לחם העברית ניתנו כל האפשרויותת לעבוד ולהתקיים עד יעבור זעם הרעב בארץ ישראל. החיים במחיצת מואבים הביאו גם לביטויים אנושיים מרגשים, כמו זו של רות, בת ארץ מואב, הסועדת את חמותה האלמנה וקושרת את גורלה, גורל אישה צעירה בדרך חזרה אל מולדת החמות אחרי עשר שנות שהות במואב. כבוד שר הפנים, מר גדעון סער, הבה ננהג בפני פליטי רעב המתדפקים על שערינו, כשם שנהגה ארץ מואב כלפי מהגרי עבודה עבריים שנסו מהרעב בארצם. אולי נאמץ לקח נוסף - שבעיתות שלום צומחים גילויים של שכנות טובה ותומכת באותה ארץ מואב, שהייתה זירה למלחמות קשות נגד ישראל.