א. מה יגן על הרק"ם האמריקני?
הצבא האמריקני מתכנן כעת דגם מתקדם של הגנה פעילה (APS) לרכב קרבי, שיכולה לזהות איומים, לעקוב אחריהם ולהשמידם - כלקחי המלחמות בעירק ובאפגניסטן.
מערכת APS תתאים לכל סוגי הרכב, שנכנסים לשדה הקרב - מרכב קל ועד לרכב קרבי משוריין (רק"ם) - ותפותח לאור הישגים טכנולוגיים במדינות אחרות.
מערכת כזו פותחה עבור רכב הלחימה GCV, אך הפרויקט נעצר בשל קשיים בתקציב האמריקני. אנשי הפיתוח של הצבא האמריקני סבורים, כי מערכת כזו תשפר את הניידות של הרכב כיוון שתיתן לו הגנה, ותקטין את משקלו. כך, בלי מערכת ההגנה רכב קרבי שוקל כ-52 טונות, ואילו עם המערכת הוא ישקול רק שמונה-עשרה טונות. כלומר, לרכב יהיה יחס כוח/משקל גדול בהרבה.
בארצות-הברית פותחו כמה מערכות כאלו - כמו קְוויק קיל של רייתאון, אַירון קֶרטן של ארטיס. כמו-כן בודק הצבא האמריקני את מערכת מעיל רוח (טרופי) של רפא"ל, מערכת חץ-דורבן (אַירון פיסט) של תעש, מערכת גרמנית ומערכת רוסית.
בנוסף, חושב הצבא האמריקני לשלב מערכת אנרגיה במערכות להגנה פעילה, כדי להשמיד את האיום על הרכב.
ב. פתרון
למרות פסק-דין הבוחרים, שבחרו אותם (כנראה, גם כדי להראות מה דעתם על מערכת המשפט הישראלית), צריכים
שלומי לחיאני ו
שמעון גפסו להשעות את עצמם מראשות עיריותיהם - סבור
יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, בתשובתו לעתירה לבג"ץ של התנועה לאיכות השלטון.
ואני חשבתי על פתרון יצירתי - ברוחו של וינשטיין: גפסו ולחיאני יודיעו, שהבעיות הנן של נשותיהם, ובא לציון גועל.
ג. סחריר
הראיון של איילה חסון בערוץ 1 עם
בועז הרפז מזכיר לי, שלמרות שבאתי מהעיתונות, החיים אינם עיתון, ולא לכל הישג עיתונאי (?) יש חשיבות. כלומר, עם כל המחמאות על ההישג - צריך לבדוק עוד היבטים.
"מדהים ומרתק" - כתב לי פרופסור אחד - "פרשת ווטרגייט הישראלית טובה יותר מהמקור האמריקני. עוד יעשו על זה סרטים בהוליווד".
כבר בראשית הפרשה, כתבתי, שהמדובר בקצה קרחון, המלמד על המתרחש במערכת הביטחון ובצבא. כפי שכתב לי, אלוף מפורסם במיל. - "רקב אמיתי בכל קומות המגדל הגבוה על שני אגפיו".
"יש המון ציניות בכך, שאשכנזי, הממונה על המוסר הצה"לי, פיטר בכירים שמעדו להבנתו (בביטוח רכבם ונשותיהם)" - כתב לי ש' - כאשר דווקא אשתו טיפלה בעניינים המבצעיים של גבי".
וכדי לעמעם את ההישג העיתונאי, העד המומחה (תא"ל מיל. שמואל זכאי), שהביאה חסון לאולפן, אינו בדיוק אובייקטיווי.
האלוף דלעיל פתח את מכתבו אליי באמרה, "מה חדש תחת השמש?"
כתבתי (הגיגים קנ"ה) - "...איני מזועזע ואיני מופתע. כבר מזמן הפכה צמרת צבאנו לכת, שמעלה בתפקידה, ועוסקת בקידומה העצמי".
ואחזור כאן על הערתי - השאלות הנן: עד היכן העמיק הנמק? כמה נזק? האם הנזק בר-ריפוי? מי ירפא?
לעניות דעתי, דברי הרפז הנם סחריר (ספין) - מהלך במשחק פוקר, שנועד להופכו לעד מדינה, ואין בהם יושרה.
דברי הרפז אינם מקלים אפילו קש אחד מהמטען הכבד, שנמצא על גבו של
יואב גלנט, ופסלוֹ לרמטכ"לות. וגם אינם הופכים את
אהוד ברק לקדוש מעונה.
ד. שידַמֵם
אדון יהודה וינשטיין, שמתחבא מאחורי סינרה של אשתו, ובשעות הפנאי צובר לו גמלת עתק בתור היועץ המשפטי לממשלה. בין לבין, הוא גם מנסה לשלוט במדינה, למרות שאין לו העוז והיכולת להציג את מועמדותו, ולרוץ לבחירות.
פעם וינשטיין היה מתאגרף. כנראה, הוא מכיר היטב את הסנוקרות באף, שמזעזעות את כל ישותך, וגורמות לך לדמם, ולפעמים גם להיות גְרוֹגי.
סנוקרת כזו, הוא חטף, תודה לאל, בפסק-הדין בעניינו של
אביגדור ליברמן, שיש בעניינו הכל חוץ מרדיפת צדק. שוב ניסתה הפרקליטות - לפי מיטב מסורתה - להוגות פוליטיקאי מן המסילה; וכל אדם ישר צריך לשמוח לאידה.
אני מניח, שכשיגמור אדון וינשטיין לקנח את דמעות התנין שלו, וינגב את הדם, שזב מחוטמו - הוא יורה על הגשת ערעור. הרי משאבי עם ישראל כאסקופה נדרסת בידיו ובידי אנשיו, שהתמחו כל חייהם בתפירת תיקים.
ולהזכירכם - רשימה חלקית בלבד של פוליטיקאים, שניסו לבלרי הפרקליטות לחסל: אריה גוראל,
רפאל איתן,
אביגדור קהלני,
יעקב נאמן ... ולהזכירכם, רק לפעמים הצליחו השופטים לראות את התפרים הגסים, ולחלץ את הטרף משִני הזאבים הזדוניים.
וכמובן, הפרשנים והתקשורת, שכל כך רצו בנפילתו של ליברמן, מאוכזבים. רפי אשכנזי, ידידי, טרח לתאר זאת היטב.
מעניין למה דווקא ליברמן (כמו שרון בזמנו) מרגיז את הצדיקים רק-בעיני-עצמם?!