יְצִיאָה חֲפוּזָה יְצִיאָה חֲפוּזָה לָרוֹב מִיִרְאָה וָפַחַד כִּי הָעָרְמָה וְהָאַחְוָה לֹא יָדוּרוּ יַחַד כֹּל הַפּוֹגֵעַ בְּמֶזִיד קוֹנֶה לוֹ תְּעוּקָה עַל כַּךְ הֵאִיצָה לַיְּצִיאָה אִמֶּנוּ רִבְקָה וְהֲרֵי הַשְּׁנָיִם לְרִבְקָה פְּרִי בִטְנָהּ אַךְ הָאֶחַד תָּם וְהַשְׁנִי מָלֵא שִׂטְנָה קוּם בְּרַח יַעֲצָה לְיַעֲקֹב לְבַל אָשַׁכֵּל גַּם שְׁנָיִם בְּיוֹם אֶחַד זוֹ לֹא אֲכַלְכֵּל נֶאֱמַר סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה זֹאת כְּדֵי שֶׁהַבְּרָכָה לֹא תְּהִי לִקְלָלָה כִּי זֹאת לוֹמְדִּים בְּיִסּוּרִים צֵא חֲשׁוֹב אֵלּוּ יִסוּרִים אֶצֶל הַאֲרַמִּי סָפַג יַעֲקֹב האם יעקב חיפש שררה? יעקב לא חפש שררה, רצה לָשֶׁבֶת בְּאָהֳלָה של תורה, כפי שֶׁתֵאֵר זאת רש"י: כל זמן שהיו (עשו ויעקב) קטנים לא היו נִכָּרִים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלוש עשרה שנה זה פָּרַשׁ (סר הלך) לבתי מדרשות וזה פרש לעבודה זרה.(תולדות כה/כז) .לכן יעקב בקש במאבקו עם עשו,להקנות את מורשת אביו ומורשת סבו אברהם לצאצאיו. זה התבטא בראש ובראשונה בעבודת האלהים לעומת עיסוקו של עשו בעבודה זרה. משיעקב גמר אומר בלבו להגשים מטרה זו, כִּוֵּן אליה את כל חכמתו והצליח תחילה לקנות מעשו את הבכורה בנזיד עדשים, כי עשו לא החשיב את הבכורה כלל. ניתן לומר כי קנית הבכורה נועדה לפצות את יעקב על כִּשְׁלוֹנוֹ במאבקו עם עשו, עוד בהיותם בקרב אמם ואכן יעקב שני: יצא וידו אוחזת בעקב עשו (תולדות כה/כו) התוצאה שמאבק זה, שהתחיל בו יעקב נמשך לאורך הדורות בין ישראל לאדום ובין ישראל לישמעאלים. ואכן סמלי הדבר שעם ישראל אשר מספרו קטן לא יכול היה לגבור על אויביו, לכן גורלו נחרץ להיות עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב. לכן נטע בו הקב"ה חכמה ותבונה יותר מאשר לעמים אחרים.לכן בחר ישראל לפעול בחכמה ובתחכום ולעתים בתחבולה ובערמה כדי להתגבר על הרשעים המבקשים את רעתו או את נפשו.משהצליח יעקב בְּקַחְתּוֹ הבכורה מעשו. ברור היה ליעקב כי גם הברכה אשר יָעַד אותה יצחק לבנו בכורו שאהב לעשו,צריכה להינתן ליעקב, כי הרי קנה את הבכורה ובכך הוא זכאי לקבל את הברכה שנועדה לבכור. מכאן ואילך היו כל האמצעים כשרים לרבות עָרְמָה. וכשזה בסיוע רבקה, זה כשר למהדרין. השאלה מדוע רבקה העדיפה את יעקב על פני עשו כאשר שניהם בניה, כפי שיתברר, היא נטתה חסד יותר לבן הצעיר מול כוחו הגדול של אחיו עשו. לקיחת הברכה בערמה הבעירה חמתו של עשו שאמר בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (כז/מא) : וַיֻּגַּד לרבקה את דברי עשו .(כז/מב) השאלה איך נודע הדבר ומי הִגִּיד לרבקה, הלא עשו אמר זאת בלבו. רש"י אומר: ברוח הקדש הֻגַּד לרבקה מה שֶׁעֵשָׂו הרהר בלבו. (דברי רש"י) לכן מחשש שפיכות דמים האיצה רבקה ביעקב לברוח: ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה... ( תולדות לז/מג) והוסיפה: למה אֶשְׁכַל גַּם שְׁנֵיכֶם יום אֶחַד. (תולדות כז/מה) .אז: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.(כח/י רש"י מקשה עוד: הלא יכול להתחיל מ-וילך חרנה מדוע התחיל בפועל ויצא כי רצה הכתוב להגיד שיציאתו של צדיק מן המקום מוציא עמו הוֹדָהּ של עיר,מכאן ואילך מתחיל ספור התהוות עם ישראל.
יעקב פוגש ברחל על יד הבאר וְאַהֱבָהּ זה נשמע כמו סִפּוּר אהבה ממבט ראשון על כל מרכיביו. נעשה אתנחתא מהסיפור ונזכיר כי הקב"ה כבר גמר לבשר ליעקב בדרכו חזרה מאצל יעקב מחרן לארץ אבותיו כי שמו "הַלְאֻמִּי" הוא ישראל ושמו האישי יישאר יעקב. הבשורה הייתה כך: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל(וישלח לב/כט).ועתה נשוב אל רחל שפגש בה יעקב על יד הבאר במקום שם נאספים הרועים להשקות את הצאן, לשאלת יעקב אם הרועים מכירים את לבן בן נחור, השיבו לו בחיוב ואמרו לו כי בתו הקטנה של לבן רחל רוֹעָה(כט/ט) כאחד הרועים עומדת לבוא אל הבאר להשקות צאן אביה לבן. משבאה רחל ויעקב ראה אותה נגש מיד: וַיְגַּל את האבן מעל-פי הבאר וישק את צאן לבן (דודו). אחי אמו.(כט/י) כאן רש"י מתעכב להבהיר : כי עשה זאת יעקב כמי שמעביר את הפקק מעל-פי צלוחית. להודיעך שכוחו של יעקב גדול. יעקב סִפֵּר לרחל כי הוא בן דודה בן רבקה אחות אביה לבן. מכאן ואילך הקשר הסמוי בין יעקב לרחל נוצר ממבט ראשן. זה גם ניכר בתעוזת יעקב באותה עת , כי נגש וְנָשַׁק לרחל : וישק יעקב לרחל וישא את קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (כט/יא) הבכי כפי הנראה משמחה והתרגשות. גם רחל שמחה מאד ורצה לספר לאביה לבן על בואו של יעקב. לבן העמיד פני אוהב כלפי יעקב בְּאָמְרוֹ לו : עצמי ובשרי אתה וישב עמו חדש ימים (כט/יד) משעבר חודש שאל לבן את יעקב מה שכרו על עבודתו אצלו, כי הרי לא יעבוד אצלו חנם. ויעקב נקב בשכרו באמרו: אֶעֱבָדְךָ שבע שנים ברחל בתך הקטנה.(כט/יח) לבן הסכים לשכר המבוקש ואמר ליעקב: טוב תִּתִּי אֹתָהּ לך מִתִּתִּי אֹתָהּ לאיש אחר. שְׁבָה עִמָּדִי.(כט/יט) יעקב אמר ללבן אני מדבר בבתך רחל הקטנה כי כבר ידע יעקב שיש ללבן בת גדולה ממנה ושמה לאה. לעומת רחל שהייתה יפת מראה, לאה הייתה בעלת עינים רכות. הכתוב מתאר את אהבת יעקב העזה לרחל כך: ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה.(כט/כא) זה שיעור טוב לנאהבים העומדים להקים בית בישראל שיהא מיוסד על אהבה, כאמור בשיר השירים מפי שלמה : ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים .
יעקב פורע חוב על מה שעולל בעניין הבכורה והברכה פרשת ויצא מגלה לנו כי אלהים זימן לו רשע בן רשע לבן שינהג ביעקב בדרך בה נהג יעקב בעשו אחיו בערמה, כדי שישלם על מעלליו- ובכך הוא פורע חוב. בהמשך עוד נוכח כי יעקב פורע חובו באותה דרך שהוא נהג בה עם אחיו עשו כך. לכן הבכורה נִטֶּלֶת מבכור בניו ראובן וניתנת לצעיר בניו יוסף גם ברחל הוא מקבל את לאה הבכורה במקום רחל הצעירה ממנה . וכאשר כל הלילה היה עם לאה מבלי לדעת והיה קורה בשמה של רחל, לאה הייתה עונה לו ובבוקר ראה כי היא רמתה אותו ולא גלתה לו כי היא לאה. הוכיח אותה כך: מה רמאית בת רמאי . אמרה לו: וכי יש סופר שאין לו תלמידים? לא כך היה אביך קורא לך עשו ואתה ענית לו? אף אתה קראת לרחל ואני עניתי לך. יעקב עצמו נהג בְּנָטְלוֹ ברכת עשו, ולכן כשבקש יוסף מיעקב לברך את ילדיו את מנשה הבכור ואפרים הצעיר , שִׁכֵּל יָדָיו ונתן את ברכת הבכור מנשה לאחיו אפרים הצעיר ממנו. (ויחי מח/יג-יט) כי זכר את מעשהו בגניבת הברכה של עשו וסבר יעקב, כי יוסף מרמה אותו כפי שהוא עצמו עשה לאביו יצחק. והנה גם כי אֵרוּעַ רודף אירוע בין יעקב ולבן חותנו. נביא כאן את האירוע האחרון שבהם, כאשר רחל גנבה את התרפים של אביה -הם אליליו. לבן רדף אחר יעקב ושאל אותו : למה גנבת את אלהי ? (לא/ל) בעניין זה, יש מדרש האומר מפי ר' אייבו, כיון ששמעו השבטים (בני יעקב) את דברי לבן אמר: בושנו בך אבי אמנו שלעת זקנותך אתה אומר: "למה גנבת את אלהי" . אלא שבכך לא פרע כל חובו. יעקב שלא ידע על מעשה רחל אמר ללבן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" יעקב לא ידע מה עשתה רחל. ואמנם מה שיצא מפיו נתקיים בו: ותמת רחל (לה/יט) מיתה בדמי ימיה בדרך אפרתא. למרות הכל יעקב נתגלה לא רק כאיש "תם", אלא גם כאיש "מתוחכם", כל זה עולה ממעשיו במשך עשרים שנות עבודתו אצל לבן. למרות זאת אין לראות שיש בו פיצול אישיות. כי התום ויושר, יכולים לדור עם החכמה והתעוזה ותחכום, כדי להתקיים בעולם הזה, יען כי לא ניתן להצליח, אלא אם יש חכמה ותחכום ותחבולה ואפילו ערמה בלתי מזיקה, ובלבד שמשתמשים בתכונות אלו בזהירות מול אנשים תחבלנים וערמומיים כפי שעשה יעקב עם לבן. במרוצת הדורות מתברר כי התחבולה אצל ישראל היא אמצעי קיומי של עמנו.
התמזגות הספר וְהַסַּיִף בעם ישראל נכון שעם ישראל נודע כעם הספר והכונה לתורת ישראל שבה מצוי כל המוסר שבעולם, לא די בלימוד התורה ובהפצתה, אלא חשוב באותה מדה קיום הכתוב בה. דברים אלה לא רק תפילה וברכה, אלא גם דרך חיים והתנהגות אוניברסאלית. הדבר קיבל ביטוי בפרקי אבות, שאחת מהאמירות היא: "העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", אומנם המלה עבודה כונתה לעבודת האלהים, אך זה כולל עבודה ממש ומלאכה למחיה ולפרנסה . אנו גם מוצאים הכלל: הבא להרגך השכם והרגו. ועוד כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. אני ערים לכך שמלחמתו של יעקב -ישראל לא פסקה מאז, עם הישמעאלי, והאדומי, והארמי והספרדי, והגרמני, והצרפתי והפרסי-אירני. שנאת ישראל, מקורה בקנאה בישראל, על כי הוא ראשון העמים שהפיץ לאנושות את עשרת הדברות ואת תורת המוסר, החסד, ואת ואהבת לרעך כמוך. ועוד כהנה וכהנה דברי מוסר כאשר אף אחד מאלה איננו תוצר שונאינו. ועל כן הקנאה והשנאה אין לה גבולות זאת, זאת למרות החיוכים והטפיחות על השכם, ישראל כצנינים בעיניהם.
אוּלַי לֹא נָעִים לִהְיוֹת מְתֻחְכַּם אַךְ מוּטַב לֹא לִהְיוֹת צוֹדֵק אַךְ חָכָם אַף שֶׁבַּעֲשִׂיַּת טוֹב הָאָדָם נִשְׂטַם אָפִלּוּ אָז לֹא לְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְצֶדֶק גָּם כַּךְ יִשְׂרָאֵל יִתְקַיֵּם עַל אַף וְחֵמָה רַק בְּחָכְמָתוֹ וְתוּשִׁיּוֹתָיו יַפִּיל אֵימָה וּכְעֶץ נָטוּעַ לְעוֹלָם כָּאן בַאֲדָמָה לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ כִּי זֹאת הַנְּקָמָה כְּכֹל שֶׁנַכֶּה שׁוֹרָשִׁים עָמוֹק כָּאן תִּהְיֶה לָנוּ חָכְמַת עַמֶּנוּ כּוֹחַ וּמִשְׁעָן וְאִם נְפֵקְפֵּק בְּצִדְקָתֶנוּ עִם הַזְמָן נָשׁוּב לִנְדּוֹד כִּנְדוֹד יִשְׂרָאֵל וְהַמִּשְׁכָּן בּטִחוֹנֵנוּ לֹא בְּכוֹחַ חַרְבֶּנוּ נִמְדַּד רַק בְּשִׂימֵנוּ סֶפֶר וְסַיִף וְאֱמוּנָה יַחַד כִּי כּוֹח עַמֶּנוּ לֹא רַק בְּחֶרֶב נִמְדַּד אֶלָּא עַל זְכוּת שֶׁהָרִבּוֹן נָתַן לָנוּ לָעַד וְהַמְּפַקְפֵּק הַנּוֹטֵשׁ יִמְצָא עָצְמוֹ מְשַׁוֵּעַ לָשׁוּב אִם שָׂרַד.