באל-עראקיב ובאיקרית מותר רק לקבור המתים

בשני ישובים, באל עראקיב בנגב הצפוני ובאיקירת בגליל העליון, מותר היום לחיים לקבור את מתיהם, אבל לחיים אסור להם לחיות את חייהם באותם שני הישובים, גם אם נולדו שם. בבחירות לכנסת הראשונה היו חיים באל-עראקיב. החיים נטלו חלק במערכת הבחירות הראשונה בישראל. כמעט מאה אחוז מתושבי הכפר מילאו חובתם האזרחית והצביעו לאסיפה המכוננת היא הכנסת הראשונה במדינת ישראל. 159 קולות נספרו: 79 תושבי אל עראקיב הטילו לקלפי את האות א' (מפא"י), 79 הטילו לקלפי את האות מ' (מפ"ם) ורק אזרח אחד סטה ממסלול החלוקה, שנקבע טרם בחירות עם השלטונות באוהל השיח-המוכתר והצביע צ' (מפלגת הציונים הכללים). חלוקה דומה של 50% מפא"י ו-50% מפ"ם היה בשבט אל הוזיל הסמוך בפתחו של קיבוץ שובל. אודה, שקשה לקבל את ההסבר, שמשלל הרשימות, שהשתתפו בבחירות לכנסת הראשונה, הייתה חלוקה של חצי-חצי בין שתי רשימות ורק קול אחד העז "להתחצף" בקלפי של אל עראקיב. "החוצפן" שהצביע בעד יוסף ספיר ושמחה ארליך, ובכך הוסיף קול אחד, שהבטיח בחירת 14 חברי כנסת למפלגת הציונים הכליים במערכת הבחירות הראשונה בישראל. בבחירות לכנסת השנייה כבר לא הצביעו תושבי אל עראקיב במקום, בו היה קיים כפרם מהמאה ה-19. באיקרית בגליל העליון מעולם לא הצביעו תושבי הכפר לכנסת בכפרם. בשני המקומות נותרו על תילם בתי הקברות ובאיקרית גם בניין הכנסייה. איקרית נהנית מזכות שניתנה לבניה שנותרו בחיים, וגם לבני הדור השני והשלישי ניתנה הזכות לשזוף עיניהם בציורים שעל קירות הכנסייה, ללטף בחמלה ובאהבה את קירות בית התפילה ששרד.

שנה של חסד

הסיפור המשותף לתושבי שני הכפרים, שהם נעקרו מאדמתם. את הבכורה קיבלה איקרית. תושבי איקרית גורשו כבר ב-1948. לתושבים הובטח, שיוכלו לשוב תוך שבועיים. מאז לא חדל מאבקם לשוב אל אדמתם או אל מה שנותר מאדמתם, כי חלקן הארי עכשיו בבעלות קיבוצי השומר הצעיר בר-עם וסאסא. חלק זעיר יותר של האדמות בבעלות מספר מושבים. תושבי אל עראקיב עוד זכו לשנה של חסד אחרי תום המלחמה. כמו תושבי איקרית הם התבקשו לעזוב את בתיהם, בהבטחה שיחזרו תוך פרק זמן קצר, וזאת בטענה, כי השטח דרוש לצה"ל לאימונים. הזמן הקצר בשני המקרים נמשך עד היום. איקרית פונקה במשך עשרות שנים מיום העקירה באוקיינוס ועדות ממשלתיות, ועדות שרים, ועדות מנכ"לים, הכרזות של מנחם בגין כראש ממשלה, שתושבי איקרית יחזרו אל בתיהם ואל אדמותיהם. אפילו בג"ץ הוציא בשנת 1951 צו, שהורה למדינה לאפשר את שובם של תושבי איקרית לאדמתם, אך הצו הזה מעולם לא קוים. וחטא על פשע נוסף שנתיים לאחר מכן. כל בתי הכפר הריקים מתושביהם הופגזו בידי תותחי צה"ל והיו לעיי חורבות. רק במבנה של הכנסייה לא נגעו. במהלך השנים 1991-1992 נעשו מאמצים לתקן את המעוות בהוראה ישירה של ראש הממשלה דאז יצחק רבין. אף הוקמו ועדות מנכ"לים ששקדו על תוכניות שיקום הכפר, אך עם רציחתו של יצחק רבין נרצחו גם התוכניות. לאיקרית האירו פנים לפחות ועדות רבות שופעות מלל אמפתי, שלא הצליחו לתקן את העוול. לאל ערקיב גם לא האירו פנים ועדות ופסקי דין, כולם חברו יחד לתת חותם להרס אל ערקיב. לאל ערקיב לא נמצא גורם ממשלתי או שיפוטי, שיהיה מוכן להתייחס לשוועתה, שוועת הבידואים כולם, המהווים שליש מתושבי הנגב כולו המבקשים להיאחז רק ב-3% עד 4% משטחה. לשוועת ילידי הארץ הזו, הבידואים, אין אוזן קשבת. למרבה הצער, אין שומע לזעקת הבידואים, ילידי הארץ הזו, ילידי הנגב, שיש מקום בנגב לכולם: לקיבוצים ולערים, לישובי עולים ולמושבים, לחוות של בודדים וגם לכפרים בידואים. זעקתם נתקלה באטימות, שהחריבה את אל עראקיב כבר חמישים פעם. למרבה הצער, בשני הישובים - אל ערקיב ואיקרית - מותר לחיים רק לקבור את מתיהם בבית הקברות ולא לחיות על אדמתם. השיח' אל טורי אבו עזיז יוכל להיקבר בבית הקברות באל עראקיב ליד סבא רבא שלו וסבתא רבתא שלו. פרופסור עימאר קסיס, מרצה לרפואת ילדים בטכניון, יוכל להיקבר ליד סבא רבא וסבתא רבתא שלו בבית הקברות באקרית, אבל לשניהם אסור לחיות בנופי הילדות של הוריהם שזעתם נטפה על האדמה הזו.