הקיצונים שלהם מאמינים ששמן ומים אינם מתחברים, לכל היותר השמן צף על המים וקל יחסית לבודדו שם, להסירו ולהשליכו לכל הרוחות. ההזויים שלנו סבורים שאם כל יום והרבה על הצורך לחבר מים עם שמן, ועם יערבבו צרוף חומרים זה ואף יעזרו לשם כך במערבל תוצאת חוץ, רצוי אמריקני, הבעיה תפתר משום שאין מה שמערבל אמריקני אינו יכול להסדיר.
וכך הולכים להם ההזויים שלנו וסובבים ברחובותינו. פניהם אפורות עיניהם כבויות וליבם כבד. בהדרגה מאפירות גם שערותיהם וחלקם מתים באמונת ההבל הזו ויורדים מעל במת ההיסטוריה, וראה זה פלא - העולם כמינהגו נוהג, השמים לא נפלו ומדינת-ישראל שורדת ומתפתחת חרף הנבואות השחורות שהם מרעיפים עלינו. השמן הוא שמן והמים הם מים; הקיצונים נותרים קיצונים וההזויים נותרים הזויים, אבל לצערנו עם ישראל הולך ונשחק, משום שהוא אינו צריך להתמודד רק מול הקיצונים שלהם, הוא צריך להתמודד הרבה יותר מול ההזויים שלנו.
אם למרות הביזבוז האינסופי כמעט של אנרגיה לאומית בוויכוחי-סרק של עצמנו עם עצמנו הגענו לאן שהגענו, נקל לשער לאן יכולנו להגיע אילו הפנמנו כולנו, או לפחות רובנו, את העובדה שבתהליכים היסטוריים אין קיצורי דרך, והרצון של יחידים שאצה להם הדרך ("העכשוויסטים") לבדו, איננו מספיק.
אפשר לברוח מלבנון, להתנתק מעזה, להביא את ערפאת לאיו"ש ולוותר עבורו על שליטה אזרחית בחלקים נרחבים מהשטח ואפילו לסגת מכל סיני עד "הגרגר האחרון" - בכל אלה אין תשובה אמיתית של שלום והשלמה הדדית, בין היתר משום ששני הצדדים מודעים לכך שאולצו לבצע מהלכים אלה באופן זה או אחר, והם אינם משלימים עימם. בכולם אנו נמצאים במצב ביניים זמני שבין הפסקת-אש לחידוש מעשי האיבה הכוחניים, משום שכולם מבוססים על קוניוקטורה פוליטית-מדינית נזילה ולא על פשרה היסטורית אמיתית. בפשרה היסטורית אמיתית חייב להימצא ה"אנזים" שיודע לחבר שמן עם מים, יודע לייצר קיום בצוותא של ניגודים מתוך השלמה הדדית על בסיס שני עקרונות חיוניים: א. כל צד נשאר נאמן לעצמו ואינו מנסה לכפות את עצמו על האחר; ב. כל צד מוותר ויתור אמיתי, מודע ומופנם היטב, על שאיפות-עבר שאינן יכולות להתגשם, לא בהווה ולא בעתיד ומשלים עם כך.
בתהליכים הכרחיים אלה, עשתה הציונות כברת דרך ארוכה בהרבה מזו שעשתה התנועה הלאומית הערבית. ומשום שהאסימטריה בין הצדדים הייתה מלכתחילה ענקית ועודנה כזו, האסימטריה שנותרה אצל הצד הערבי בתודעת ההשלמה מוגברת ואינה מאפשרת לעת הזו פיוס וחיים בצוותא.
עיון בדבריהם ובכתביהם של הוזים משלנו בשאלת עתיד נוכחותנו כאן, מגלה שההזיות נתלות ונזונות חדשים לבקרים באירועי-שעה, משל העבר היה תמיד בהיר וההווה תמיד קודר. שלשום "בכינו" על ההסכם בסוריה, אתמול על ההסכם עם אירן והיום מפליגים כותבים אחדים על המשבר ביחסים עם ארה"ב ועל אי-שביעות רצונה של אירופה מההתיישבות באיו"ש.
עשוי היה קורא מזדמן לחשוב שיש חדש באיזה מן הדברים, ולא כך. היחסים עם אובמה אינם טובים מהיום שנכנס לבית הלבן, ואין לכך שום קשר עם העשיה הישראלית בימי כהונתו כנשיא. אם קיים קשר כזה, הרי הוא תוצאה של מהלכיו שלו. ליחסים עם אירופה הייתה עדנה זמנית במשך כ-20 השנים שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, כאשר התברר מלוא היקפה של שואת יהדות אירופה והיה ברור שכל המדינות בה - מי הרבה יותר ומי הרבה פחות - היו שותפות לה במעשה או במחדל. אם הולכים מעט לאחור בזמן, לסוף מלחמת העולם הראשונה, מתברר שמעצמות אירופה, בעיקר בריטניה וצרפת, הן שרקחו את המרקחת הפוליטית שמתסיסה מאז ועד היום את המזרח התיכון. הן גם אלה שכיום ממשיכות לשפוך שמן על מדורת המזרח התיכון, מפריעות לשיקום המצב ומחפשות "דרכים יצירתיות" לתקן את שגיאות העבר שלהן.
סביר יותר להניח שתוצאות שאנו רואים כיום, קשורות באי-עשייה ישראלית נכונה ב-40 השנים האחרונות, ובנסיונות ישראלים לסבר את האוזן ולסנוור את העין של ידידים ויריבים, אבל בעיקר של עצמנו. ה"חטא הקדמון" קשור תמיד בקריאה לא נכונה של המפה, או בפרוש שגוי של מה שנקרא נכון. והבעיה האמיתית של ישראל היא שהתנהלה תמיד בדרך שהוליכה לנסיונות נואלים לרצות אחרים והבליעה את רצונותיה שלה.
אצל הזויינו, אין לעובדות אלה שום זכר או אזכור, משום שאצלם ההיסטריה מתחילה "אתמול", ואם רק נרצה את הכלבים הנובחים "היום", חזקה עלינו שהשמש תזרח כבר "מחר" ולעולם ועד. החצופים שביניהם מעזים לטעון שוויתורים ישראלים מרחיקי-לכת נוספים, המסכנים את עתידה וביטחונה, הם "מס-ניסוי" (ברוח קורבנות השלום) שיש לשלמו ואם נשלמו הם בטוחים - למרות שהניסיון העולמי מראה ההפך - שכהרף עין יגושרו כל ההבדלים יעלמו החיכוכים ומים ושמן ידורו בכפיפה אחת במזרח התיכון "גן עדן" של מזרח תיכון חדש ישתרר על אזורנו.
הבעיה עם ההזויים היא שהתזות הפוליטיות שלהם נגזרות מאמונה ולא מעובדות, משכל ישר ומניסיון עבר שלנו ושל מדינות אחרות - הם נציגיו המובהקים של מצעד האיוולת (ברברה טוכמן); ואם אמונה, כידוע, קשה להתווכח...
אינטרס ישראלי
מי שרוצה באמת להגיע להסדר באזורנו שיהיה מבוסס על השלמה היסטורית, יציבות, צדק ושרידות לאורך זמן, אסור לו לדחוק את הקץ. לתהליכים היסטוריים קבועי-זמן ארוכים. קיצורי דרך אינם מביאים לתוצאה הרצויה בפרק זמן קצר יותר אלא מנתבים את התהליך לאורך מסלול חדש, שמספר הנעלמים בו רב ונסתר הרבה יותר מאשר ב"דרך המלך" ותוצאתו לוטה בערפל. דרך כזו היא הרפתקנית ומסוכנת. כל הנסיגות של ישראל והוויתורים המפליגים שכבר עשתה ללא תמורה של ממש, היו מצעד איוולת אחד גדול, ולא קידמו כהוא זה הסדר אמיתי, אבל בהחלט החלישו את ישראל. כל צעדי האיוולת הוליכו אותנו במסלולי עקלתון שגויים חזרה לדרך המלך, בתנאים גרועים מאלה שבהם היינו בשעה שבצענו את "הסטייה האומללה" התורנית, מאז אוסלו ועד היום.
ההזויים משתמשים לעיתים בטיעון נוסף הגורס שהסכם הוא אינטרס ישראלי, ומבלי לומר זאת במפורש הם מדגישים את האינטרס הישראלי כחיוני, משמע - בכל מחיר. זו כבר אינה הזיה, זהו שקר במצח נחושה. הסדר אמיתי של סוף-סיכסוך, הוא אינטרס ישראלי (לא בכל מחיר), כל הסדר אחר הוא גניבת דעת והונאת הציבור.
הוויכוח הבסיסי בישראל לגבי הסדר עם הפלשתינים הוא למעשה הסדר עם העולם הערבי הסוני. אם אין הוא כולל את שני אלה, אין לו משפט קיום מכל וכל. על הדרך והמהות של הסכם כזה מתמודדות בישראל שתי אקסיומות נוגדות: האחת, גורסת שיש להמתין להיווצרות תנאים לפשרה היסטורית בין היהודים לערבים, שעיקרה השלמה וקבלה הדדית. כאן מדובר על תהליך ממושך ומדורג של הסתגלות וויתור על שימוש בכוח כדרך לפתרון מחלוקות. השנייה, גורסת שהמציאות בונה את ההסתגלות, הקבלה ההדדית וההשלמה, ועלינו לשנות עכשיו את המציאות, ואז התוצאה תהיה בהכרח חיובית, דהיינו: השלמה.
בוויכוח בין שתי אקסיומות אלה, הטיעון המכריע לטעמי הוא שבאסימטריה הקיימת בין ישראל לערבים ובאי-היציבות האזורית שקשה לצפות את התפתחויותיה, הנטייה הערבית להתפשר התפשרות של ממש תלויה בשכנועם שאין חלופה טובה מכך עבורם. זו אינה מציאות שדומה משום בחינה שהיא למציאות בה חיים ארה"ב או המערב האירופי. במציאות כזו ובחוסר הבנה כזה, אסור לישראל להמר על הביטחון הלאומי שלה, לא ע"י ויתורים חסרי אחריות ולא ע"י הפקדת האחריות לביטחון הלאומי שלה או למו"מ עם שכניה בידי גורמים זרים כלשהם, יהיו ידידותיים לכאורה כאשר יהיו. וזאת עלינו לזכור: בביטחון הלאומי של ישראל תלוי לא רק גורלה, אלא גם גורל העם היהודי.