הכרתי את דידי מנוסי באופן אישי בנסיבות שונות, הן בגבע והן לאחר מכן בתל אביב. אני מוכרח לציין שההתרשמות הראשונה שלי הייתה שהוא מאד מתרשם מעצמו... במשך הזמן למדתי להבין שהייתה לו סיבה טובה לכך.. הוא היה אדם ברוך כישרונות לא רק בידע כללי, בפוליטיקה, בספרות ובשירה אלא גם בהומור ופיליטונים, במערכונים בפזמונים ו... שירה! כן שירה... כי הערכתי אליו נבעה בראש ובראשונה מכיוון שקראתי את שיריו, שעד למותו לא נתן להם פרסום מכיוון שחשב שאינם טובים מספיק; אבל אני זוכר שבשעתו הוא נתן מספר משיריו לקריאה לאחותי תמר (ז"ל) שאחריה הוא חיזר תקופה קצרה (לפני 60 שנה...) וניסה להרשימה בכך.
היא העתיקה לעצמה מספר משיריו במחברת המיוחדת שלה אשר שם רשמה שירים שאהבה ממשוררים ידועים והראתה לי. השירים של דידי הביעו נשמה אחרת לגמרי מזו שדידי הציג כלפי חוץ. אגב, אני עדיין חושב ששירו, "מי שחלם", זוהי שירה הנמצאת בקלאסה אחת עם שיר הרעות של חיים גורי.
אישית, אני עד היום חייב לו תודה מיוחדת על שבגללו הפכתי לכותב הפזמונים בלייג'ר של כדורי, זאת לאחר שידעתי בע"פ כמה משיריו שכתב לגבעטרון בראשית היווצרה, לפי מנגינות פופולריות זרות.
כבר אמרתי את שיבחו של האיש הזה כאדם מלא ידע, פיקח, חכם, אבל הוא היה גם בוטה בהתנהגותו כלפי אנשים, בייחוד בכאלה שלא היו לרוחו, או שלא הסכימו עם דעותיו, לפיכך ההתייחסות אליו בברנז'ה הייתה מאד לא אחידה... כמו שהיו לו חברים טובים, היו לו לא מעט שונאים.
הוא היה מראשוני בני גבע שעזבו את הקיבוץ, בעצם הוא לא עזב, הוא פשוט לא חזר לאחר הדרכה בתנועה ולאחר קרבות תש"ח (הוא היה מ"מ בפלמ"ח), הוא לא התאים לקיבוץ והקיבוץ לא התאים לו... ולקח לאנשי גבע מעט זמן להבין זאת ו"לסלוח לו" אבל הוא תמיד ראה בגבע את ביתו. השיר שכתב לגבע "בת הששים" הייתי מכנה כ שיר אהבה לעמק בכלל ולקיבוצו בפרט.
השבוע יקבר לצד הוריו בבית הקברות המקסים של גבע, לשם הוא חזר סוף סוף לנצח - - לצור מחצבתו.