אחת לחודש או ליום או לשעה יוצא הצדקן התורן שחובט על החזה החבוט משנִים של החברה הישראלית. מדובר בתופעה שמאפיינת קבוצה חברתית ותרבותית מסוימת. שלשום זה היה איש החינוך נמרוד אלוני, שפירסם ב-ynet (אלא היכן?) את ההמנון של מה שהייתה פעם העילית החלוצית של החברה הישראלית ומאז הפכה למקהלת עורבים המקרקרת כמה "רע רע פה".
הפואטיקה המוסרית של אלוני מסתכמת באבחנה אסתטית: "אנחנו מכוערים". "מכוערים" בשל הפערים בכלכלה; "מכוערים" בשל האפרטהייד ביו"ש; "מכוערים" שאין צדק בירושלים כי מייהדים אותה; "מכוערים" שדירדרנו שליש מהילדים מתחת לקו העוני; "מכוערים" על ה"פוגרומים" נגד מיעוטים אשר נעשו לשיגרה ו"אין מי שמגן" על המותקפים; "מכוערים" שכינינו פליטים "מסתננים" ורמסנו את המוסר הטבעי, כאשר בקרבנו חיים עדיין יהודים שהיו פליטים; "מכוערים" - שהקצבנו לתרבות ולאמנות פחות ממחצית מהממוצע במדינות המפותחות והפקרנו את הזירה לריאליטי המסחרי. מכוערים מספיק?
מהיכן נתחיל? על מה יש לדון איתו ועם שכמותו. ציונות בציון היא חוסר צדק? צדק לעם היהודי במדינתו היחידה הוא "כיעור"? שמירה על גבולות המדינה היא רמיסת המוסר? שמירה על ביטחוננו והתיישבות בחבלי המולדת ההיסטוריים הן אפרטהייד? הנביא ישעיהו פגש את בני דמותו של אלוני עוד במאה השמינית לפנה"ס וקרא עליהם: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר, וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמָר".
שורש תבוסת השמאל התופעה הזאת היא שורש התבוסה של השמאל הישראלי - ניכורו מהחברה הישראלית. צדקנות בסגנון נטורי קרתא, המביטה בבוז על החברה ושופטת אותה אך ורק לפי מידת הגשמת הרעיונות של קבוצה קטנה, שמוסריותה מפוקפקת והבנתה את המציאות וההיסטוריה הובילה אותנו לעברי פי פחת מדיניים, כלכליים וביטחוניים. סגנון כתיבה כזה מעיד על "ברירת שמשון" בקרב אותה קבוצה - אם איננו מובילים את הספינה הישראלית (הס מלהזכיר "ציונית"), ובמקומנו הפראים מובילים את ההיסטוריה - אז שתלך המדינה לעזאזל, ותמות נפשנו עם פלשתים (או פלשתינים).
אלוני מזהיר לא לומר ש"אלה נאצות בוגדניות של עוכרי ישראל - כי יהיה זה כמעשה אחאב הרשע". כזכור, אחאב האשים את אליהו הנביא בכינוי "עוכר ישראל". אבל אחאב קידם את נביאי הבעל והאשרה על חשבון נביאי האמת. קוראי התנ"ך יודעים שנביאי הזעם והחורבן ניבאו גם נחמה ועודדו את רוח העם. בשבת האחרונה קראנו על הקדשתו של נביא החורבן, ירמיהו בן חלקיהו מענתות (היה מתנחל): "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת - לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ". לא רק להרוס ולאבד; גם לבנות ולנטוע. כך פועל נביא אמת.
ובאמת, אחרי נבואתו הנוראה הראשונה ("מצפון תיפתח הרעה"), ירמיהו מפרסם נבואת נחמה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם... זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם...". נביא אמת אינו בז לעמו, אינו מייסר את המון העם מתוך עמדה טהרנית מתנשאת. עם כל המומים והבעיות, ירמיהו מתנבא שיש תקווה לאחריתנו. הוא משווה בין ישראל לבין ראשית התבואה המורמת כתרומת קודש, שזרים האוכלים אותה ייענשו. כוונת המשל היא שהפוגע בישראל, המספר לשון הרע על העם ומצייר אותו כהולך בדרכי קלגסיו ורודפיו - "רעה תבוא אליו".
שקר מאוס ביותר השקר הזה נמאס, אסור לעבור עליו בשתיקה. ודאי שיש מה לתקן בחברה הישראלית. אנחנו בתחילת דרכנו כמדינה יהודית עצמאית לאחר הפסקה חסרת תקדים מבחינה היסטורית. כמו בכל חברה, יש בתוכנו גידולי פרא שאנחנו משתדלים לעוקרם. לא תמיד מצליחים. רוב הציבור משתדל להיטיב את חיינו. לפעמים אנחנו נופלים ולפעמים קמים מעפר. אבל בשום פנים ואופן אנחנו לא "מכוערים" כמין קביעה עקרונית, מהותית, חלולה, חסרת דקויות. בהחלט לא!
דברי התגובה האלה אינם "שוברים את המראה", כפי שטען אלוני. לעתים אדם מתבונן במראה, ומשליך מכיעורו של הניבט בה על סביבתו.
