בשלוש השנים האחרונות, יצאו כמעט כל אזרחי העולם, כל אחד במדינתו, לרחובות, להתקומם נגד השלטון. גם אצלנו הייתה "מחאה", מרשימה, יחסית לישראל, עם השפעה מזערית על התנהגות השלטון (אבל בכל זאת הייתה השפעה מסוימת). בהשוואה ל"יציאה לרחובות" של כל העמים, הישראלים היו מנומסים ומעודנים. שום קשר למה שקורה בעולם. בשבועות האחרונים ראינו עשרות או מאות אלפי אזרחים אוקראינים בקייב, מוחים נגד התחברות השלטון האוקראיני הנוכחי לרוסיה, שם מסובב אותם פוטין סביב אצבעו הקטנה. המחאות הסוערות לא עזרו לאוקראינים בינתיים. כמו לאורך היסטוריה גם עכשיו - רוסיה תמיד החזיקה את אוקראינה בכיס. אצל שכנינו, שכולנו מכירים די טוב, הטורקים, זוהי עונת המהומות וההפגנות נגד ארדואן, שליט שנראה כמו אחד-כל-יכול, שכבר עשר שנים משנה את המדינה לטוב ולרע. הקהל לא מרוצה. שרים ובני משפחה של ארדואן נתפסו בשחיתות (עוד לא הוכח בבית המשפט...). הטורקים רואים שארדואן גורר את טורקיה למטה, אחרי שהייתה, משך שנים, המדינה הערבית הכי מתקדמת במזרח התיכון. המהומות בטורקיה ואי-הנחת של האזרחים שם מובילות, אולי, לדעת פרשנים, לסיום כהונתו בבחירות העתידיות. דבר אחד ברור: הטורקים לא שותקים, לא מתקפלים, לא מסכימים עם ארדואן. הם גם מראים לא את זה, ולא רק בפייסבוק.

ומה אצלנו?

שאלתי 34 אנשים מכל הגילים והמקצועות, אזרחים ישראלים, הגרים בישראל, מדוע, לדעתם, בישראל לא מתקיימות הפגנות סוערות נגד הממשלה, כאשר רבים מבין האזרחים לא מרוצים כמעט משום דבר: לא מהמצב הכלכלי, לא מהמצב הביטחוני, לא מהמצב המוסרי, לא מהעתיד, לא מהרווחה, לא מהמחירים, לא מהתנהגות אישית של ראש הממשלה, לא מהמיסים, לא ממחירי המים, לא משוויון בנטל, לא מהקרטלים הגדולים והחברות הממשלתיות, וכולי וכולי? להלן חלק מהתשובות של אותם אנשים שאכן הבחינו בעובדה שאצלנו שום דבר לא קורה חוץ מקיטורים: א. בגלל שאנחנו עם אשר רגיל להסתגל לכל. ובכלל: לא מספיק רע. ב. מלמדים אותנו בצבא להיות חיילים טובים וצייתנים. ג. לאורך כל ההיסטוריה השלמנו עם גורלנו - זה בדנ"א שלנו. ד. אנחנו כנועים ככבשים בגלל הצבא והפחדות השלטון. ה. אנחנו לא "עם", אלא מקבץ אנשים מתרבויות שונות, עם תסביך רדיפה. הזכויות החברתיות הן בדרגה נמוכה שאינה תופסת מקום בחשיבה כערך ראוי. ו. גנטית, אנחנו עם קורבני, שהתרגל לסבול ולא למחות. ז. כל עוד אין תחליף טוב יותר, הקיים הוא הכי טוב, על-פי ההגדרה. ח. אדישות ואטימות. ט. לא רק שאין כאן שום אחריות וערבות אנושית, התכונות הנערצות ביותר הן הדוניזם, הזדמנותיזם, אופורטוניזם, חזירותיזם, יהירות ונצלנות. י. חינכנו את הצעירים שלנו חינוך של פחד, שמקדש את הצבא, כי יכולים לקחת אותנו שוב למשרפות... יא. חלק של המוח הישראלי נשאר גלותי. יב. כי יאיר לפיד גנב לעם את התקווה משנת 2011. יג. התקשורת לא תומכת. יד. עצלנות, בטלנות ופינוק. מובן מאליו שזה אינו מחקר מדעי על דעת הציבור בישראל לנושא זה. אבל יש כאן אוסף מחשבות מעניינות שמובילות למסקנה עצובה: עוד לא יצאנו מהגלות. סך הכל 65 שנות מדינה, לא הצליחו לעקור את הדנ"א. הפחד מהשליט הפריץ. הרצון לא לעורר מהומות בארץ לא לנו (כך היה כל הדורות). ידיעת זכויות האזרח טרם חדרה למוח הישראלי. עדיין הוא רועד בפני השלטון ואם ביבי הוא השלטון, הרי מה שהוא עושה זה בסדר. הוא חזק. הוא הפריץ. חבל שלא הבשלנו להתקומם ולעמוד על זכויותינו כאזרחים. חבל שאחרי ששמנו פתק בקלפי אנחנו שוכחים שעדיין יש לנו השפעה. בינתיים אנחנו חיים ועובדים למען השלטון, שלטון שמצפצף עלינו ודואג לכסאות, לטובות ההנאה ולתלוש החודשי עם ההטבות.