"מערכת החינוך" ותוצריה אינם יורדים מכותרות כלי התקשורת; הנה רשימה חלקית מהימים האחרונים: אלימות קשה, התעללות מינית ומורה שנקרא לשימוע על כי שלל באוזני תלמידיו את היסודות הרעיוניים של המדינה. את הצירוף "מערכת החינוך" הכנסתי למרכאות כי כבר מזמן אני טוען שלאמיתו של דבר אין היא מחנכת, ופה ושם אפילו כיניתי אותה מערכת האין-חינוך או אף האנטי-חינוך. ובאמת – אם חינוך פירושו הנחלת ערכים מוסריים, חברתיים, לאומיים למחונך – ואני מניח שזו אכן הכוונה כשמדברים בעברית המודרנית על חינוך – איך בכלל אפשר לחנך? האם במערכת החינוך הממלכתית יש הסכמה על גבולותיו של איזשהו ערך? מישהו יכול להצביע על ערך אחד מהמנויים לעיל, שמוסכם על כל המחנכים? ואפילו אם נניח שברובד העליון של המערכת יש הסכמה, האם זה מספיק?
ארון הברית במוקד החינוך
בפרשת השבוע תְּרוּמָה מופיע פירוט נרחב של בניית המשכן והכלים שבתוכו. אחד הכלים החשובים הוא הארון שבו הונחו לוחות הברית [שמות כ"ה]: [י] וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. [יא] וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב. הארון היה כעין ארגז שפתחו מלמעלה והיה צורך במכסה: [יז] וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. [יח] וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. מה הם אותם כרובים? אומר לנו רש"י: "דמות פרצוף תינוק להם". מה הרעיון? ובכן כאמור, בארון הונחו לוחות הברית, תמציתה של התורה; מעליו סככו בכנפיהם הכרובים שפרצוף תינוק להם; ללמדנו, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שקיום התורה בעם ישראל תלוי בחינוך נכון של הילדים.
הפרשה והרמה
הארון הוצב במקדש, בחלק המכונה "קודש הקדשים" והוא מסמל את תכלית העלייה שאליה יכול וצריך לשאוף כל יהודי, להתקדש קודש קודשים על-ידי לימוד מעמיק של התורה; הוראות הבנייה לגביו כתובות בפרשת תְּרוּמָה, שזו מילה שיש לה שתי משמעויות: המשמעות הראשונה היא מלשון הַפְרָשָׁה, שמפרישים לנדבה חלק מהרכוש, ולשון הרמה, שאותו חלק שהופרש עולה למדרגה נעלית של קדושה. וזהו גם התהליך שעשוי להוביל את היהודי להתקדשות, להפריש עצמו מעניינים שמרחיקים אותו מעבודת ה' ולהתקרב בהדרגה אל הקדושה. מבנה המקדש כלל רמות שונות של קדושה ושיקף בדיוק את התהליך הזה: קודם הייתה החצר, שכל יהודי רשאי היה להיכנס אליה; אחר כך ההיכל שאליו נכנסו רק הכהנים לאחר שטיהרו עצמם מלכלוכים (רוחניים) שאולי דבקו בהם, ויותר פנימי היה קודש הקודשים שאליו נכנס רק הכהן הגדול ורק ביום הכיפורים.
תהליך חינוכי
המקדש הפיזי – כולל כלי הקודש, הרמות השונות של הקדושה בחלקיו השונים, הסדרים שנהגו והעבודה שנעשתה בו, כולם מהווים הוראות חינוכיות נצחיות עבורנו; שכן התכלית היא: [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. בתוך הלב של כל יהודי. כל יהודי יכול להגיע לכך שהאור האלוקי ישכון בתוכו וכל יהודי אמור להתאמץ להגיע לכך. ומי שבאמת מעוניין להשכין בתוך עצמו את האור האלוקי, אפילו שמה של פרשת השבוע מציע את התהליך שיוביל אותו אל היעד. זה נכון בחינוך העצמי של כל אחד ואחת מאתנו וזה נכון שבעתיים בחינוך הדור הבא. קודם כל צריכים לרצות להתקרב (לקרב את המחונך) אל הקדושה. וכדי שיהיה אפשר לעשות זאת, חייבים להתנקות, להיפטר מהרגלים ומנטיות שליליות – תרומה מלשון הפרשה, להפריש עצמו מכל מה שמנוגד או מפריע להתקרבות.
חתירה כלפי מעלה
בפרשת השבוע, ההפרשה מתבטאת בקיום ההוראה: וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, יהודי נדרש להפריש מממונו זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת, ולהעביר אותם לרשות הגבאים שהופקדו על ריכוז התרומות. כאמור, זה רק הצעד הראשון, כי התכלית היא תרומה במובן של הרמה, העלאה לגבוה; את זה משיגים על-ידי וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. ואת שיא ההעלאה, לדעת הרמב"ן, את שיא הקדושה ובעצם את תכליתו של בית המקדש, מבטא הארון שהכיל את לוחות הברית וניצב בקודש הקודשים. כאמור, למדרגה הזאת זוכים להגיע, אם בכלל, רק לאחר שעוברים את כל השלבים הקודמים, וביסודיות. אבל עצם השאיפה להגיע אליה מניעה את האדם לחתור תמיד קדימה, להתעלות עוד ועוד בקדושה, להתאים יותר ויותר את התנהגותו לרצון העליון. וכאשר היעד הוא קדימה ולמעלה, ממילא נמנעים מהידרדרות אחורה ולמטה, ממה שרואים וחווים אצלנו כבר הרבה זמן ובעוצמה גוברת והולכת רחמנא לצלן.
היעד והדרך אליו
אמרנו שלדעת הרמב"ן הארון מבטא את תכליתו של בית המקדש; הוא מסמיך זאת על העובדה שבכל הכלים בא הציווי בלשון יחיד: וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן וכן כולם; מלבד הבניין עצמו והארון, שלגביהם נאמר הציווי בלשון רבים: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְעָשׂוּ אֲרוֹן. כלומר, רק בשני אלה היה עניין עקרוני שכל בני ישראל יהיו שותפים מלאים בעשייתם, כי הם מבטאים עניין כללי שנוגע לכל יהודי. אומנם לדעת הרמב"ם, המזבח שעליו הקריבו את הקרבנות הוא העיקר בבית המקדש, אבל כשמתבוננים בדעות השונות מהזווית החינוכית, קל לראות שאין כאן מחלוקת אלא השלמה; הארון מבטא את היעד הסופי של כל יהודי ויהודייה בעוד הקרבנות (ובימינו שאין קרבנות, התפילה) מבטאים את תהליך ההגעה אל אותו יעד. במילים אחרות, יש חשיבות עליונה לעצם החתירה אל היעד, בלי קשר ליכולת המעשית של האדם להגיע אליו.
נסיגה במקום התקדמות
למרבה הצער, בדורות האחרונים די שכחנו את קיומו של ארון הברית ואת רעיון הדבקות בתורה שהוא מסמל עבורנו. הוא מככב אומנם בסרטים כאלה ואחרים אבל מי שחותר להגיע אליו הם רק "גיבורי" אותם סרטים. אמרנו כבר שאל מקום הארון בקודש הקודשים נכנס רק הכהן הגדול ורק ביום הכיפורים; זה מכיוון שרק הוא היה במדרגת קדושה כל כך נעלית. כעת, בעוונותינו, אין לנו בית מקדש פיזי אבל דווקא משום כך כל יהודי יכול להגיע לאותה מדרגה רוחנית של הכהן הגדול, ובלבד שיחתור לכך באמת, בדרך שמתווה לנו פרשת השבוע. לצערנו, אנחנו לא רואים שזה קורה; אפילו רואים שקורה ההפך מזה; לא רק שלא חותרים קדימה ולמעלה, מתעקשים "לחתור" לאחור ולמטה. זה נכון במערכת החינוך כמו גם בכל מערכות המדינה שמתיימרת להיות מדינה יהודית.
הגדרת משימות
דומני, שאחד המאפיינים הבולטים, ואולי יותר נכון לומר אחד הגורמים הבולטים לתנועה זו שלנו בכיוון הבלתי רצוי, היא העובדה שאנחנו מתעקשים לפעול בתחומים שהקב"ה הודיע לנו בתורה שאינם באחריותנו ובו בזמן מתעקשים שלא לפעול בתחומים שהתורה קבעה כי הם באחריותנו המלאה. למשל פרשת השבוע והציווי לבנות בית מקדש; הרי חוץ מכמה משוגעים לדבר שהיחס אליהם הוא כאל הוזים משיחיים, מישהו אצלנו חושב על בניין כזה? בטח לא מי שנמצא בתוך המערכת. נראה אפילו שהמערכת כולה מלאת חרדות מפני הרעיון הזה. מצד שני, בפרשת השבוע שעבר למדנו על המון מצוות, חברתיות וגם מדיניות, שקיומן הוא באחריותנו הבלעדית; מישהו ניסה למצוא את הקשר שיש או אין בינן ובין ההתנהלות היומיומית שלנו? מי שיחפש – ימצא שההתנהלות הפוכה בדיוק.
תחומי אחריות
הנה למשל שתי הוראות מפרשת השבוע שעבר, ודווקא מהתחום המדיני [פרק כ"ג]: [לב] לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית. מדובר כמובן ביושבי הארץ שהיא נחלתנו על-פי החלטת הבורא יתברך. התורה אוסרת לכרות להם ברית, ממילא היא אוסרת גם לנהל איתם משא-ומתן, כי הרי ברית היא תוצאה של משא-ומתן. אם אסור לכרות ברית, על מה ינהלו משא-ומתן? אבל אנחנו מתעקשים לדבר איתם וכצפוי, כאשר פועלים בניגוד להוראות התורה, אנחנו גם הופכים את זה למתן ומתן. אנחנו רק נותנים והם רק מקבלים. והוראה נוספת בהמשך: [לג] לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי: כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ. שוב, מדובר באותם תושבים שנשארו בארץ; אסור לנו להעניק להם תנאי מחיה שיעודדו אותם להישאר בקרבנו. זה עלול להביא להידרדרות מוסרית, כולל נישואי תערובת.
עירוב תחומים
ואין הכוונה שנפעל לגירושם; זה לא באחריותנו; שהרי בפסוק קודם מבטיח הקב"ה: [ל] מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ. אבל כאמור, אנחנו ויתרנו על מילוי המשימות שהקב"ה הטיל עלינו ולקחנו לעצמנו את התפקידים שהוא השאיר לעצמו. דומני שהאמור לעיל מסביר היטב (למי שמתעניין; ואני יודע שלא רבים מתעניינים להבין) כיצד הגענו לכזה שפל. ומהאמור לעיל אפשר גם להבין את ההתנצחויות המתוקשרות (ותסלחו לי, גם המטופשות) בין הפוליטיקאים; אמרנו שאין אפילו ערך אחד מוחלט המוסכם על כולם (מלבד אולי עצם קיומה של המדינה אבל זה לא מספיק) ממילא, האחד מדבר על יסוד הערכים שהוא מאמין בהם וזולתו שופט את דבריו על יסוד ערכים אחרים שהוא מאמין בהם. הפתרון היחיד הוא לחתור למימוש היעד: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.