מידי פעם חש איש שמאל, במיוחד מאלה ששהו זמן רב, רב מדי, מחוץ לכותרות, כי עליו להניף שוב את דגל השמאל ברמה, לאתר ולתקוף שוב "סוטה" תורן. כל המרבה הרי זה משובח... במהרה חוברים אל אותו איש שמאל "אמיץ", אמצעי תקשורת, לשבח ולקלס את לוחם האמת. הכול כמיטב המסורת הפוליטרוקית מהימים הטובים ההם.
זו הדמוקרטיה במיטבה, אליבא דשמאל.
אותה מסורת פוליטרוקית הזכורה לנו מן העבר האפל של הדמוקרטיה העממית הגדולה והנשגבת בעולם, הצטיינה בכך שהיא חילקה את נתיניה לטובים ולרעים. שחור ולבן. הטובים הם אלה המתיישרים והמצייתים לקולקטיביות הרעיונית/הפוליטרוקית/השמאלנית ללא עוררין וללא ויכוח. הרעים? אלה הם בימין המעיזים לחשוב אחרת, אלה החושבים ואומרים את מה שבא להם. העושים שימוש, אבוי, במה שנקרא "חופש ביטוי". את השימוש החופשי של הימין ב
חופש הביטוי, אומרים המתחסדים בשמאל, עלינו להפסיק לאלתר. הזכות הזו של שימוש בחופש הביטוי עומדת רק לרשותנו. לנו ולא להם. יש לאפשר רק לנו, השמאל להמשיך ולעשות שימוש בזכות זו, לקיימה גם אם נחוץ לשם כך שימוש גס בכלים ו/או במערכות ביורוקרטיות העומדות לרשותנו. שם זה בסדר. שם אנחנו השליטים. שם תנו לנו, לשמאל להשתולל. לגרש תלמידים במדים מהכיתות, לחרף ולגדף את צה"ל, לשלול ולמנוע תארים, גם באקדמיה, לגרש מרצים ממנה, למנוע נגינת ההמנון, בקיצור נחזיק במקל בשתי הקצוות. גם נצרח ככרוכיה על העדר חופש הביטוי ועל סתימת פיות. וגם נעשה אותם דברים ממש, בכל המקומות הניתנים לשליטתנו. נקפיד לאטום, לנעול היטב בפני אנשי ימין אפשרויות ביטוי בכל מקום אפשרי, אם זו במת המורה בכתה ובאקדמיה, יריעות העיתונים. במדיה באופן כללי. לנו הכול מותר.
ובקיצור לשמאל צמחה חטוטרת מפלצתית על גבו שלו, אלא שאין הוא רואה אותה כלל...
זו מהות המצב הפוליטי/ציבורי שכופה עלינו השמאל, כבר שנות דור ומחצה. הכפייה הזו נעשית בסיוע משמעותי מאד של אמצעי התקשורת. עם כלי כמו "ארץ נהדרת" לדוגמה, לא ניתן להתמודד. האנשים המייצרים את הסדרה הזו אף אינם מכחישים זיקתם לשמאל. ידידי למקלדת בשם שחף פילוביץ הפיץ ציטוט המדבר בשם עצמו, מפסק דין על נושא שמעסיק בימים אלא ממש את הציבור. הוא מספק לנו תובנות על היחס הדו משמעי של השמאל ומערכת המשפט כלפי הסוגיה האמורה. זכרו להחליף בפסה"ד את שם זוכה הפרס. במקום
זאב שטרנהל שבצו נא את שמו של אריאל זילבר. כתרגיל אינטלקטואלי בלבד... הסכיתו נא:
ליקוי מאורות השופטת
עדנה ארבל: "בעוד פרס ניתן בגין הישגים מקצועיים ראויים להערכה, ההתבטאויות בהן מדובר על-פי רוב (של זאב שטרנהל, מ.ל.), נעשות מחוץ למסגרת המקצועית בגינה ניתן הפרס. במצב דברים זה קשה שלא לראות את מניעת הפרס ממי שנמצא ראוי לו בשל הישגיו המקצועיים, אך על בסיס... עמדות שהביע, כפגיעה בחופש הביטוי, ולו באופן עקיף. תוצאה שכזו יש לה אפקט של "סתימת פיות" שאין לה מקום במשטר דמוקרטי, שהלוא מהו המסר המתקבל אם לא מסר של השתקה? עצם הידיעה כי הבעת דעה שאינה פופולרית עשויה לשאת כעבור זמן תוצאות במישור שיש לו היבט מקצועי, גם אם על דרך של הענקת פרס, אינה מתיישבת עם תרבות של חופש ביטוי במשטר דמוקרטי".
"תרבות של חופש ביטוי במשטר דמוקרטי", כבר אמרנו?
ארבל אמרה זאת כשדחתה את העתירה נגד מתן פרס ישראל לפרופ' זאב שטרנהל.
אני מרחם על אלה בדירקטוריון של אקו"ם שנתנו יד להחלטה הזו. אומרים שדליה רבין יזמה את שלילת התואר שרק ימים קודם לכן החליטו להעניקו, מאריאל זילבר, והדירקטוריון החרה החזיק אחריה.
זילבר הוא יוצר ענק. הוא ניחן בכישרון גדול. אני אוהב מאד את שיריו. כמוני עוד מאות אלפים. מתן הפרס כיבד לא רק אותו אלא גם ובעיקר את אקו"ם. אני סולד מדעותיו הפוליטיות, אבל יש לו זכות לבטאן. אין קשר בינן לבין העובדה שהוא חזר בתשובה (המוזיקה שלו ממשיכה להיות חילונית בתכלית), ההחרמה הילדותית והמטופשת על-ידי אחינועם ניני, זמרת בינונית (שהלכה לשיר מול האפיפיור, בוותיקן דווקא), הייתה אקט אווילי. גם שינוי השם של הפרס היה מעשה ילדותי. מוטב היה שלא נעשה.
וקשה שלא להפנות שאלה לאקו"ם, העמותה הזו סובלת מליקוי מאורות. היכן משרד החינוך וגורמים ממלכתיים אחרים התומכים בה ומסייעים לה?
ונשלים כאן בדברים (חלק מהם), שאמר אריאל זילבר במעמד הענקת הפרס:
"אני מכאן, מהארץ הזו, ומודה על זה כל יום. כמו ברוש לבדו, מול אש ומים, אני מבטא את עצמי בצלילים. לא קל לי עם כל הפערים האלה. אני נגד חרמות ובעד זכות האדם להביע את דעתו. אני ישראלי ויהודי גאה. וכך בואו נישאר מחוברים אחד לשני עם נופי הילדות שלנו - זה לא מילים שלי זה יובל ניסנבוים, שהוא המפיק של הדיסקים שלי - אם האדמה והערכים של שמחה ושל 'ואהבת לרעך כמוך'. ההרגשה היא שאני שק חבטות של גופים אינטרסנטיים, אמנים מתוסכלים שמחפשים ומנסים כל פעם מחדש להמציא את הקיצוניות שבי".