ההנחה שנשיא אמריקני בכהונה שנייה הוא בולדוזר שאי-אפשר לעמוד בפניו מנותקת מגורמי יסוד במבנה הפוליטי בארה"ב, השונה באופן קיצוני מהמבנה הפוליטי בישראל ובאירופה: ממשל מוגבל בכוחו, הפרדת רשויות מוחלטת, ריסונים ואיזונים ומרכזיות הבוחר. מטרת העל של שיטת הממשל בארה"ב: למנוע עריצות נשיאותית.
נשיא של כהונה שנייה שואף, אך אינו יכול, להשתחרר ממגבלות המוטלות עליו על-ידי הבוחר ושני בתי המחוקקים שהם שקולי עוצמה לנשיא (גם בנושאי חוץ וביטחון) ותומכי ישראל שיטתיים.
בניגוד לתובנה המקובלת, נשיא כהונה שנייה מגיע לשיא עוצמתו ביום ההשבעה, ומשם הוא יורד במדרון "הברווז הצולע", כפי שמתעדת ההיסטוריה האמריקנית מאז ג'ורג' וושינגטון, שנשיאותו השנייה עמדה על סף מלחמת אזרחים.
סיבה מרכזית לכהונה שנייה חלשה יותר נעוצה בתוחלת החיים הפוליטית השונה של צירי בית הנבחרים (שנתיים ללא הגבלת מספר כהונות), סנטורים (שש שנים ללא הגבלת כהונה) ונשיא (ארבע שנים והגבלה לשתי כהונות). לכן, נשיא כהונה שנייה (ואחרונה) הוא מונחה-מורשת ויעדים שאפתניים, עקב ולמרות שעון חול פוליטי האוזל במהירות, ומכאן דבקותו בפתרונות מהירים לבעיות מורכבות.
לעומת זאת, המחוקקים נהנים מתוחלת חיים פוליטית ארוכת-טווח, ולכן מסתייגים מצעדים שאפתניים הנוטים לזעזע את אמות הסעיפים, לעורר התנגדות בקרב ציבורי בוחרים, ומאיימים על הסיכוי לבחירתם מחדש. נאמנות המחוקקים לבוחר המקומי והמדינתי (הבוחר אותם ישירות) עולה על נאמנותם לנשיא, ולעתים נדירות "ישכבו על הגדר" למענו.
מדי יום נחלש כוח נשיא כהונה שנייה לתגמל בעלי ברית ולהעניש יריבים בקונגרס, ומכאן הכרסום בתפקודו. לדוגמה, בשנתו הראשונה זכה הנשיא אייזנהאואר לתמיכת הקונגרס ב-89% מיוזמותיו, לעומת 52% ו-65% בשנתיים האחרונות לכהונתו השנייה. ניקסון זכה ל-74% תמיכה בשנה הראשונה, לעומת 60% ערב פרישתו שנועדה למנוע הדחה במהלך הכהונה השנייה. רייגן התרסק מ-82% תמיכה בשנה הראשונה ל-47% בשנה האחרונה בכהונה השנייה, וקלינטון נחת מ-86% בשנה הראשונה ל-65%-54% בשלוש שנותיו האחרונות.
"מדרון הכהונה השנייה" נגרם גם על-ידי אירועים כלכליים וצבאיים בלתי-צפויים, פרישת אנשי-אמון מותשים, יוהרה נשיאותית, שערוריות (קלינטון ומוניקה לוינסקי, רייגן ואיראנגייט, ניקסון ווואטרגייט, וכו'.) ובחירות אמצע-כהונה-שנייה לבתי המחוקקים המכרסמות בדרך כלל במפלגתו של הנשיא. אם בחירות נובמבר 2014 היו מתקיימות היום, היו הרפובליקנים יכולים לזכות ברוב בסנאט, לשמור על הרוב בבית הנבחרים ולשתק את הנשיא.
האם הנשיא אובמה הולך בעקבות קודמו, בוש, שהפך ל"ברווז צולע" בכהונה השנייה עקב מלחמות עירק ואפגניסטן, מחדל הטיפול בנזקי הסערה "קתרינה", כישלון הרפורמה בביטוח הלאומי והתרסקות הכלכלה ב-2008?
יוקרת אובמה נפגעה קשות מתסבוכת הרפורמה הבריאותית שהיא ספינת הדגל שלו, מחקירת רצח הדיפלומטים האמריקנים בבנגזי, מהתמקדות שלטונות המס בחקירת ארגוני ימין, מתפיסת מסמכים של סוכנות הידיעות AP על-ידי משרד המשפטים, מהאזנות הסתר של סוכנות המודיעין המרכזית, ועוד.
הנשיא אובמה נמצא בעין הסערות הקטלניות הנ"ל המאיימות על מורשתו. לכן, אינו יכול להפעיל לחץ אפקטיבי על ישראל, הזוכה לתמיכה סוחפת וחוצה-מפלגות של הבוחר והקונגרס בארה"ב - שני גורמים החיוניים לבלימת הידרדרות אובמה וסבורים שעליו לשפר יחסו לישראל.