העלבת עובד ציבור - נורמה אזרחית מול פלילית

העלבת עובד ציבור היא עבירה פלילית. לעומת זאת אותם דברי עלבון לא ייחשבו לשון הרע. וכך קובע סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע: " במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו 1. ......... 2. .......... 3. ......... 4. הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;" במילים אחרות, אם אזרח אומר על עובד ציבור שהוא מושחת, והפרסום היה בתום לב, ובתנאים שנקבעו בחוק, לא יוכל עובד הציבור להגיש תביעת דיבה, אבל המדינה תוכל להאשים אותו בעבירה פלילית של העלבת עובד ציבור. חשוב לציין שההגנות בחוק איסור לשון הרע לא קיימות לגבי העבירה של העלבת עובד ציבור. ניסיון להחיל את ההגנות נדחה על-ידי ביהמ"ש העליון, בפרשת אונגרפלד. קשה להבין את ההגיון שעומד מאחורי הדברים. מקובל להדגים את ההבדל בין משפט למוסר באמצעות הדמיה של שתי אלומות אור, שמאירות אותה נקודה, כשאלומת המשפט קטנה יותר ונבלעת בתוך אלומת המוסר. המסר הוא שהאיסורים המשפטיים מצומצמים יותר מהאיסורים המוסריים. לא כל מה שלא מוסרי הוא גם לא חוקי. ההבדל הזה קיים גם בין משפט פלילי לאזרחי. לא כל מה שלא חוקי במישור האזרחי הוא עבירה פלילית. לדוגמא- הפרת חוזה מקנה זכויות שונות לצד הנפגע לפי החוק האזרחי, אך איננה עבירה פלילית. במקרה דנן התהפכו היוצרות. מה שחוקי ומותר מבחינת המשפט האזרחי הוא עבירה פלילית. מצד אחד מותר לי להביע דעתי על עובד ציבור ללא חשש לתביעת פיצוים, אבל מצד שני אני צפוי לעמוד לדין פלילי. זאת תוצאה לא מוסרית. היא גם מרוקנת מכל תוכן את החוק האזרחי, שכן אנשים יחששו להביע דעתם בחופשיות על עובדי צבור אם הם צפויים לעמוד לדין פלילי. העבירה של העלבת ציבור היא נטע זר בדמוקרטיה. אין לה מקום ולכל הפחות היה צריך להעניק לנאשם הגנות זהות לאלה שיש במשפט האזרחי. המצב הקיים הוא הוכחה נוספת שהעבירה נקבעה כדי למנוע ביקורת לגיטימית ועניינית על עובדי ציבור שסרחו.