תשכחו מן האיום האירני, תשכחו מן האיום החיזבלאי, הסלפי ואפילו הפלשתיני. האיום האמיתי על מדינת ישראל מגיע ממקום אחר, והוא הבית הלבן.
בהילולת הניצחון של תפיסת הטילים בים האדום נשכח אחד הביטויים הקשים ביותר של שנאה לישראל שיצאו אי-פעם מן הבית הלבן. ערב ביקורו של נתניהו בבירה האמריקנית העניק הנשיא ראיון מתוזמן היטב לג'פרי גולדברג, יהודי חצר קלסי, ברשת בלומברג. הלה סיכם את הראיון במספר משפטים נחרצים. ישראל, אומר אובמה, צופה לעבר עתיד חסר תקווה, של אסון דמוגרפי ובידוד בינלאומי, אם לא תתיישר עם הקו שבהסכם המסגרת המוכתב בארצות-הברית. רק נתניהו יוכל למנוע אותו עתיד אסוני. אין כבר טעם לדבר עם השדולה האמריקנית למען יחסי אמריקה-ישראל, כיוון שזו מוטה לטובת ישראל, ומבחינתו של הנשיא זה הופך אותה לאנטי-אמריקנית, קובע גולדברג. מעולם, אבל מעולם, משקר גולדברג, לא שמע דברים כה בוטים נגד ישראל בכלל ונתניהו בפרט.
אין שום דבר חדש באיומים של אובמה כלפי ישראל, אבל יש עניין להבין את השקפתו המיוחדת של אובמה על העולם בכלל ומדינת היהודים בפרט.
עסקת השלום נתחיל מן האופן שבו מתייחס אובמה לשר החוץ שלו.
ג'ון קרי משקיע מאמץ דיפלומטי בסוגיה הישראלית כפי שלא נראה שנים רבות, בשליחותו, ואף מדווח לי מדי שבוע. בזאת מוחק הנשיא האמריקני את כל המאמצים, הזהים לחלוטין, שנעשו ב-45 השנים האחרונות, ומגדיר את עצמו כאני ואפסי עוד.
הסיבה למאמץ האדיר היא כי האינטרס של ארה"ב הוא לראות את הארץ מחולקת בין הישראלים לפלשתינים. הנשיא אינו מסביר כיצד ישרת מצב זה אינטרס אמריקני כלשהו. הוא מציב אותו כעובדה מוגמרת שאין להרהר אחריה, שכן להרהר אחריה היא פגיעה אישית. עוד עדות לתחושת המרכזיות של הנשיא הזה, מעבר לכל קודמיו.
אובמה גם קובע כי הזמן להשגת אותו אינטרס נגמר בחדשיים הקרובים. לא ברור מדוע הוא נגמר, ומה קרה עכשיו שלא קרה בארבעים וחמש שנה, ומאיזה מאגר זמן הוא נשאב עד כלות. אך לכל השאלות ההגיוניות הללו אין צורך להשיב, כיוון שכך קבע הוא, האחד.
המטרה שלמענה פועל ג'ון קרי בהנחיית נשיאו היא "עסקת שלום". כך בפירוש. שוב ושוב אותו מינוח. לא ברית, לא הסכם, לא שלום, לא אחווה, לא רעות, לא הכרה. עסקה. כמו מכירת רכב או דירה, משהו חסר נשמה. הרעיון שארץ ישראל היא חלק מן הנשמה של העם היהודי, לא עולה בדעתו של איש חסר נשמה.
האיש שעליו מבסס אובמה את העסקה הוא עבאס, או אבו-מאזן בשמו המלחמתי. אומנם הוא מזדקן והולך, אבל אין לו תחליף. ורק עם האיש שאין לו תחליף אך זמנו קצוב יש לעשות עסקה, גם עם ישות שעניינה טרור והסתה, כיוון שלעת הזו הוא ה"מתון" מכולם. ומה יהיה כשימות או יוחלף? הס מלהזכיר.
אובמה ממשיך להרעיף שבחים על עבאס, כאיש שלום, כשונא אלימות, כנושא ונותן אמין, ישר ורציני, השם חרצובות על לשונו, ומוכן להשליט חוק וסדר בגדה המערבית, ומוכן להיענות לצרכי הביטחון של ישראל. אין הוא מתייחס כלל לשלושת הלאווים של עבאס: לא להכרה במדינה היהודית, לא לסיום הסכסוך ולא לביטול תביעת הפלישה המכונה משום-מה זכות השיבה. זו אחרי הכל עסקה בלבד, ולאחר שתיחתם ותבוצע, אין חשיבות כלל לאורך חייה, ולסכנה שהיא מהווה למדינה היהודית.
מדי פעם גם יהודי החצר נזכר שהוא יהודי, ומותר לו לשאול שאלות יהודיות. גולדברג מעמת את אובמה עם העובדה שעבאס אינו מנהיג של מדינה, אלא של ישות פלשתינית משוסעת, חלשה, מושחתת וחסרת כוח. האם זה האיש שיוכל להוביל את הפלשתינים לקראת סיום התביעות מישראל לעולם ועד? כן, עונה אובמה. אפשר לנסות, ניסוי קליני. מה יש להפסיד מלנסות? ידוע לי שתהיה התנגדות נמרצת מצד גורמים ישראלים כמו גורמים פלשתינים. אבל לי ידוע מביקורי האישיים שהפלשתינים רוצים בשלום, וכי הם מבינים שישראל אינה נעלמת. לכן אני אומר שהסכם מסגרת יחזק את החברה הפלשתינית שוחרת השלום ואת אבו-מאזן. הבסיס לאמירות המופרכות הללו, המתעלמות לחלוטין מן הקושיות של היהודי, הוא השוויון הערכי. על-פי אובמה, יו"ר ארגון טרור עלוקתי שמזה 20 שנה חי על חשבון משלם המיסים האמריקני, הוא שווה ערך לראש נבחר למדינה שתרומתה לבטחונה של ארה"ב, טכנולוגית וערכית, לא תסולא בפז.
שלא להזכיר כי הניסוי הלז כבר נעשה, ועלה בחייהם של 1100 יהודים ואלפי ערבים.
על-פי אובמה, אין הבדל עקרוני ויש שוויון ערכי בין מדינת היהודים לישות הטרור. מבחינתו, אין שום הבדל בין מדינה דמוקרטית שבה השלטון משרת את האזרח החופשי, לבין ישות עריצות-הטרור שבה האזרח הוא אסיר של השלטון. זה היינו הך. כך גם חמאס הוא שווה ערך למדינת ישראל.
השוואות מופרכות על איזה מומחה לענייני ביטחון מבסס אובמה את המענה לצרכי הביטחון "הלגיטימיים" של מדינת ישראל? על גנרל אלן, מפקד צבא ארה"ב באפגניסטן. אלא מאי? ארה"ב מגורשת מאפגניסטן בבושת פנים ואבידות גדולות, בשל אי-יכולתה לעמוד באתגר שמציב לה ארגון טרור איסלאמיסטי הדומה בכל פרטיו לישויות הטרור שכבר נמצאות בארץ ישראל. דומה הדבר למי שניזוק בניתוח ושולח את ידידו לניתוח אצל אותו מנתח. האם אובמה אינו ער לאבסורד היוצא מפיו? מובן שלא. כ-האחד העומד במרכז הבריאה, לא ייתכן שיאמר שטות מופרכת. ואכן, גולדברג אינו מעז להציג בפני אדונו את האבסורד.
אובמה מוכיח את הפתגם כי כשרוצים לאמת אבסורד, יש להעמיד אותו בצמוד לאמת. אמת, אומר אובמה, כי המציאות במזרח התיכון היא כי אי-אפשר להאמין לאיש וכי הטרור משתולל בכל מקום. לכן, כדי שהמצב ישתפר, יש להעמיד את הטרור בניסיון: האם יכה בך כשנתת לו את ההזדמנות, או האם ישתנה מטורף חסר עכבות לאוהב אדם באשר הוא יהודי? ותפקידו של המנהיג הטוב, זה שיזכה ללטיפה מאובמה, הוא זה שיעמיד את הטרור בניסיון זה, שוב ושוב ושוב.
יש יתרון מסוים בשיטת השוויון של אובמה. מבחינתו, ערביי יהודה ושומרון, אזרחי הרשות הפלשתינית, המהווים סכנה דמוגרפית למדינה היהודית, זהים לערביי ישראל, שגם הם מהווים סכנה דמוגרפית. בשל זהות זו, על נתניהו למהר ולעשות עסקה, פן תתהפך עליו הקערה הדמוגרפית. כך טורף אובמה את כל הקלפים שעליהם מתבססת המדינה המודרנית: אזרחות גוברת על השיוך האתני. מג'פרי גולדברג הוא מצפה כי יתעלם משיוכו האתני היהודי לטובת שיוכו הלאומי האמריקני. אבל הערבים? לעולם לא. ומדוע אותו ערבי שבשמו חתם אבו-מאזן על עסקת שלום יקבל אותה? הרי נאמנותו של הערבי לשאיפות של עמו, לשבטו, לעדתו, היא מעל ומעבר לאזרחותו או המנהיגות המתיימרת לייצג אותו, כמודגם בסוריה, לבנון, עירק ועזה.
ואגב דמוגרפיה, ב-2013 נולדו בישראל 171 אלף תינוקות, מהם 34 אלף מוסלמים, וכל השאר יהודים ונספחי יהודים. הפער בין לידות של יהודים ומוסלמים הולך ומתרחב בכל שנה, מזה 15 שנה.
כדי להסביר את עמדתו בנושא התעמרותם של ארגונים בינלאומיים בישראל, אומר אובמה דבר והיפוכו בלי ניד עפעף. מחויבותה של ארה"ב לביטחון ישראל איתנה, אך אם הפלשתינים לא יקבלו את מבוקשם, לא אוכל למנוע פגיעה בו דרך אותם ארגונים בינלאומיים. מחויבות - על תנאי. יו"ר ראש ארגון הטרור הוא שיכתיב לארה"ב את עמדתה הבינלאומית, שכן יש שוויון בין ישות הטרור לבין המדינה היהודית. לא תמנע מרצון, או מאי-יכולת - שואל יהודי החצר. מחוסר יכולת, אומר נשיא המעצמה הגדולה בעולם.
מבחינתו של אובמה, המצב שבו מתייצבת ארה"ב נגד ההתנפלות הבינלאומית המאורגנת על מדינת היהודים, אינו נוח, לא כיוון שאינו מוצדק ערכית, אלא כי אין ערכים שלמענם כדאי להתייצב. כדי להצדיק את הנטישה המתוכננת של ישראל במוסדות הבינלאומיים, הוא מצביע על מדיניות ההתנחלות ה"אגרסיבית".
רגע השיא של הראיון מגיע כשאובמה מצהיר כי לא שמע על רעיונות חלופיים לחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום. אם לביבי יש רעיונות אחרים, שיביא אותם! אבל האם יש סיכוי שתשקול חלופות שאינן עולות בקנה אחד עם זו שהשקעת בו את כל מאודך? למשל, לא-שואל אותו גולדברג, רעיון ביטול אונר"א והחלת הגדרות הפליט המקובלות על כל העולם גם על ערבים? או אולי דרישה מכל מדינה שקיבלה סיוע מאונר"א עד עתה להעניק לצאצאי הפליטים אזרחות? ואולי הצעת תושבות קבע אמריקנית (גרין קארד) לכל ערבי שיהיה מעוניין בכך? ואולי שלילה מחודשת של כל ישות פוליטית שאינה יהודית מערבית לירדן על-פי אמנת סן-רמו? ועוד ועוד רעיונות שאינם כוללים בהכרח את הסיכון של השמדת המדינה היהודית.
במיוחד שולל אובמה את האפשרות שהמצב יימשך כמות שהוא. לכאורה מתוך דאגה לישראל שמצבה הולך ומתדרדר. האם ייתכן שהמצב הפוך? לא נוח לאובמה שישראל הולכת ומתבססת גם בשטח וגם בכלכלה, ועל כן הזמן שהולך ונגמר הוא הזמן שלו לעצור את ההצלחה היהודית.
פרדיגמת השוויון מגיעה לשיאה כשנדון הנושא של אירן. האם ייתכן כי הבטחותיך שלא לאפשר לאירן נשק גרעיני נשמעות חלולות לאור חוסר המעש בסוריה? שואל גולדברג. הייתכן כי רוסיה מצפצפת עליך ומוכרת לאירן עוד שני כורי גרעין? הייתכן כי האירנים כבר אינם מתייחסים אליך ברצינות? ועל זה עונה אובמה כי עצם מציאותם של 35 אלף חיילים במפרץ היא ערובה לכך שהוא רציני, והוכחה לכך שהאירנים מתייחסים אליו ברצינות היא בטחונו העצמי בעצם דבריו. ועוד, כי יש לאפשר לרוחאני מרחב תמרון מן הטעם שגם לו יש מתנגדים מבית לקו הפייסני שהוא נוקט, בדיוק כמו שנשיא ארה"ב סובל מן המבקרים אותו על דרכו הפייסנית.
אם תהינו על ההשוואה המופרכת שבין מדינת היהודים לארגון טרור רצחני וטפילי, הרי שכאן הגיעה ההשוואה הערכית לשיא חדש: נשיא ארה"ב שם על אותו דוכן ערכי את שלוחו המחוייך-מאונס של העריץ האיסלאמיסטי ואת נשיא ארצות הברית. הקורא התמים עשוי לחשוב כי אירן היא מדינה דמוקרטית שוחרת שלום, חופש דת חופש פולחן, חופש ביטוי וחופש עיתונות, חופש ביקורת והפרדת רשויות. ואם את עצמו מוריד אובמה כה נמוך, מה לנו כי נלין על יחסו לראש ממשלת ישראל? אם מסעודיה, בחריין ושאר המפרציות אובמה מצפה כי יחיו בשלום עם הנחש שמעבר למפרץ, מה לנו כי נלין על הדרישה לחיות בשלום עם ארגוני הטרור פת"ח, חמאס וג'יהאד איסלאמי?
הכל נובע מגישתו היסודית של אובמה הגוער בפוטין כי ימצא עצמו "בצד הלא נכון של ההיסטוריה". הצד הנכון של ההיסטוריה, על-פי אובמה, הוא הצד שבו הוא עומד, אף אם הוא עומד על הראש, וראשו עמוק בתוך החול. על-פי הצד הזה אין הבדלים בין צדיק לרשע, בין עריץ לנבחר, בין משטר רודנות אלים לבין מדינת חוק שהצדק והחמלה הם נרות לרגליה. אובמה, בבטחונו בצד שלו, מוביל את עצמו להיגיון סיבובי. כך וכך יהיה כי אמרתי. כך וכך נכון ואמיתי כיוון שכך הצהרתי. הצד הנכון של ההיסטוריה ינצח, כי עצם קיומי הוא ערובה לכך. בינתיים, במציאות שעל שולחן החול העולמי ניטשת מלחמת אזרחים בין הסונה לשיעה הגובה מאות אלפי הרוגים, רוסיה חוזרת לדרך הפלישה למדינות שכנות, אירן מחמשת ארגוני טרור בטילים ארוכי טווח, וראש ארגון טרור קובע כי מבחינתו לעם היהודי אין מקום בציון.
כיוון שארה"ב היא ה-מעצמה הדמוקרטית בעלת הברית של ישראל, הרי כשבראשה עומד איש שחי במציאות וירטואלית של הבל פה דיפלומטי, שבה מוטבעת אנטישמיות איסלאמית, המעודד את בידודה של מדינת היהודים, תומך בארגוני טרור רצחניים ומעניק הכשר מוסרי למשטרי עריצות איסלאמיסטית - זוהי סכנה גדולה מזו שמציבים אויבים מוצהרים. ברוח זו, על מדיניותה של ישראל בשלוש השנים הקרובות מול הבית הלבן להיות: דחייה מנומסת אך תקיפה.
