החג האחרון של פסח נפתח בשמש אביבית יפהפיה. יצאתי עם הכלבה לטיול של בוקר, כמנהגי, ושמתי פעמי אל הגינה היפה שמול הבית. בשנה שעברה, העירייה נטעה לנו עצים ושתלה שתילים על השדה הגדול והריק במרכז השכונה. בקצה, יש פינת משחקים נהדרת לילדים וסביבה ספסלים להורים המלווים וגם לבני נוער שמגיעים לכאן בשעת ערב, כשהילדים כבר אינם.
הגעתי אל פינת הילד והמראה היה עלוב ועצוב. משחקים שבורים ופזורים, בגדים מושלכים, קלטות וידאו, שפורקו ביד גסה והסרטים החומים נמתחים על המדשאה, בינות לספסלים, מעבר לגדרות הנוי ועד לאבנים בגומות העצים. מראה מעורר כעס. הונדלים כבר מזמן אינם כאן. רק את מעשה ידיהם הרע, השאירו כאן.
בשכונה שלנו גרים אנשים טובים. בעיקר. אל הגינה שלנו מגיעים גם אנשים מחוץ לשכונה. לפעמים ראיתי בערב צעירים מחזיקים בקבוקי בירה ובעבר גיליתי גם נרגילה אחת, שכנראה לא עישנו בה רק טבק. אבל האורחים לא משאירים הרבה סימנים – בקבוקים אחדים, כוסות פלסטיק, צלחות חד-פעמיות. ה"צפרדע" הגדולה לאשפה ניצבת ממש ליד גדר הגינה, אבל עד שם קשה למבלים ללכת.
התרגלנו. אבל המראה של היום עלה בכל קנה מידה.
ידעתי מהיכן מלאי הסמרטוטים. מחלקת הרווחה מחזיקה חנות מול הגינה, ושם מציעים למכירה בפרוטות בגדים משומשים, שמוינו ונוקו. את הבגדים תורמים אנשי שכונתי. וכאשר מגיעים לחנות והיא סגורה, נוהגים להשאיר שקיות גדולות, שחורות ואפורות, ובתוכן בגדים ראויים לשימוש וגם משחקים או חפצים אחרים.
הבוקר ראיתי, שחפצים אלה שימשו למטרה אחרת.
חג אחרון של פסח. לכלוך.
שפת אם
נכנסתי לחנות בקניון וביקשתי לקנות "כרטיס מתנה".
"gift card?" – המוכרת הצעירה ביקשה להבהיר.