מכבר חולפות בנו רעידות מרי מטרידות המוכתבות על-ידי קיצוניים שבראשם עומדים רבנים מוכי משיחיות ומשועבדי פולחן זר לנו, שנלקח מעכו"ם דוגמת עגל הזהב שהפך ברבות השנים לעדר ענק. עדר המורכב מאתנו השוטים החילוניים. עדר שאת בשרנו זוללים וגוזלים רבנים מושחתים חסרי-מעש אמיתי ובעלי לשון מורעלת המרחיקים את היהדות ממקורותיה.
הפולחן היהודי של החרדים במאות השנים האחרונות גרוע באופיו מפולחן אלילים מעשי ידי אדם, שכן גוזל הוא את חרות המחשבה. רבים בקרב רבני ישראל סבורים כי הם חיים כבר היום במדינת הלכה. הם טועים. אבל שגיאתם מסוכנת לקיומנו הדמוקרטי בארץ. מיום ליום גוברת התכהות בינתם של אותם רבנים יהירים וקטנוניים, המציבים עצמם מתוך גבהות לב-ערל כמתווכחים מוסמכים מטעם הבריאה בינינו לבין אמונתנו.
כתבתו הנוקבת מאתמול של יוסף עידן על צעדו הממריד האחרון של הרב יצחק גינזבורג, נשיא ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, הקורא לחבריו הרבנים להורות בשם האל לחיילי צה"ל לסרב פקודה, כל פקודה, שלדעת זעירי-מוח ליליפוטי יבשושי כשלו, אינה עולה בקנה אחד עם הכתוב בתורה. מי יחליט על-כך? כמובן שהם, מלאי הקש בראשיהם המהדהדים מריקנות, אלה שפרשנותם את התנ"ך מעידה על עומק בורותם. אלה שאינם מבחינים בין רצון להאמין באמונה זכה לבין פולחן מדכא רוח-חופשית.
את הפרץ האחרון של לבת הכסילות הרותחת הזאת שנפער בראש הר-ההבלים פרצה לא מכבר אותה צאצאית מצועצעת של המרן יוסף, עדינה עם הפלפל על הראש, כשקראה ברדיו לכל החרדים לבל יתגייסו לצה"ל כמצוות רבניהם. אותה גזרנית גאונית של בדי שמלות-כלה, עוד עומדת בימים אלה לקבל פרס ישראל מהמדינה על "מפעל חיים" שרק אתמול נולד ובעצם בא להעמיק פערי גזענות. עכשיו מחרה אחרי העדינה הזאת הרב השוטה אך המסוכן מיצהר, זה המאיים עלינו במדינת הלכה בבואו להגן על חבר הפורעים של תג מחיר. מדבריו משתמעת הטענה האבסורדית כי בהתנהלותנו כמתגוללים על נערי החמד שלו, אנו מייצרים גירויים המדרבנים את הקופיפים האלה בעלי הפיאות לעוד ועוד מעשי תג מחיר, מעשים החושפים את כולנו כעם שיוצא למחזורי טירוף נוספים.
רק מדינה שקברניטיה איבדו גם הם יכולתם לשקול בדעתם בין עיקר לטפל, יכולה להמשיך ולהתעלם מאותה יהירות והתנשאות של אותם מטומטמי דת ודעת, מעוותי תורת ישראל לדורותיה המתנכלים למי שאיננו יהודי לתפישתם המאובנת. אילו היה לנו דור חדש ורענן שמוליד מתוכו מנהיגות אחרת, צריך היה להיפטרר בהקדם מכל אותם "מנהיגים" הסוחפים אותנו לתהומות שוממים שאפילו דרדרי מדבר צחיח אינם צומחים בהם.
הנהגה בריאה בנפשה הייתה בולמת את הצונאמי של הזרמת משכורות נדיבות לאלה מהרבנים המתמרדים נגדה ועוצרת לחלוטין את סמבטיון הכספים לישיבות ולבתי אולפנה מזויפים שלהם. מדינה שאינה מתכוונת להתאבד הייתה תובעת ממנהיגיה להוכיח כי בכוחם לעצור את הטירוף הדתי הרבני הזה הטורף בלהטו כל חלקה טובה. הרב מיצהר, אותו גינזבורג אחד הוא בן נעוות מרדות ככתוב בשמואל א' פרק כ פסוק ל: "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. "
חלום הבלהות של שמעון פרס שנים רבות משתף אותנו נשיאנו בחזונו על מזרח תיכון חדש, כזה שישראל תשתלב בו כמעט בנוסח וגר זאב עם כבש. האופטימיות הברוכה של פרס היא מקווי היכר ברוכים שלו. אבל טיבה של אופטימיות שהיא נחנקת לא פעם במפח מר. הנה אירן כבר מדינה גרעינית, עוד הופ אחד ועברנו! והרי החדשות הנוספות; סעודיה ופקיסטן מוואלסים ביחד בריאד. אוטוטו וגם סעודיה מגורענת. איפה סיפורי חתן פוליצר תומס פרידמן? והחדשה האחרונה משכנינו, גם הם כבר מתפלשים על משכב אחד, הפתח והחמאס - אויבינו לנצח.
האופטימיות המזהירה הזאת של פרס איננה פרי המצאתו. היא חלק מאותו עולם מזרח אירופאי יהודי שתמיד שם מבטחו בקדוש ברוך הוא והוא צמח בתוכו ואיננו מסוגל להשתחרר מהקיים בירכתי דעתו. אולם אופטימיות מפליגה כזו יכולה גם להרעיל במקום לרפא כשהיא יונקת קיומה מרצון הזוי. במצב כזה אופטימיות גולשת על מידות קדרתה מולידה אשליות מסוכנות, כאלה שאף תורמות להרחיק שלום במקום לקרבו.
פרס עטף כמיטבו גם את "המנהיג הפלשתיני" שיש לדבר אתו. נוכחנו לדעת מה טיבו של אותו מנהיג. המלכודת הפלשתינית נפערה וחשפה בלי מורא את ניבי מלתעותיה המסוכנות. היא מנצלת להפליא את השתוללותו הפראית והחבלנית של
אורי אריאל מול חולשתו התמוהה, בלשון המעטה, של מר נתניהו. החיבור בין שניים אלה הביא את שערוריית ההתנחלויות לשיא חדש של פצצה סרטנית מבחינתנו, שבוודאי לא תשנה לטובה את המזרח התיכון הפרוץ לכל רוח מסתוללת. היא רק מקדמת את התוכנית הפלשתינית לגרום לנו ליפול למלכודת המדינה האחת.
מזווית מסוימת האזור שלנו כמו לפני ששים שנה הופך להיות זירת ההתגוששות במלחמה הקרה בין רוסיה של פוטין לאמריקה של אובמה. מצרים שהוזנחה על-ידי ארצות הברית הופכת שוב להיות בת חסותה של רוסיה. הציפורניים של פוטין מלוטשות כטופרי נשר בשמיים, נאחזות בטרפן ואינן מרפות. ואילו אמריקה במקום להבין כי החלשתה של ישראל תחריף את מצבה, פוגעת בקשריו אתה בהתבטאויות שערורייתיות של שר החוץ
ג'ון קרי. אם אמריקה לא תתאושש, לא רק אנחנו נציב שאלות קשות.
לעתים תקווה הזויה מסוכנת לא פחות - ואנחנו לאן פנינו?
עולם תקשורת חדש יחלוף זמן מסוים עד שנעכל את התפרצויות הר הגעש החדש ברשת. מעשה בחייל שדרך נשקו ברגע של עימות מחריף עם נערים פלשתינים. השמועה על כוונה להעמידו למשפט על-כך עברה כרעם ביום בהיר בין חיילים ביחידות קרביות שונות המטיחים ביקורת נוקבת בפיקוד הצה"לי.
אלפים מהם. יש אומרים הרבה יותר גם מזה.
אכן לא הייתה תגובה כזאת בעבר והרשת מחר לא תהיה יותר כפי שהייתה תמול-שלשום. תהיה התוצאה הסופית של חקירת המקרה הזה אשר תהיה. אולם אין ספק כי צריך לקיים בחינה רוחב ועומק של מצוקות חיילים צעירים בתביעותיהם הנובעות ממציאות נוקשה ומחוספסת; מעודם לא נאלצו חיילים צעירים של צה"ל להתמודד עם מצבים חשופים לעיני עולם כפי שהם נאלצים להיבחן במטלות מוסר קשות מדי רגע, שעה או יום.
צה"ל של היום הוא צבא שהאמירה המגדירה אותו בחיבת לב כ"צבא העם", שונה מבחינת כובד אחריות עצומה המוטלת על חייל בודד בשונה מהעבר, כפי שראינו בתצלומים של הנערים הפלשתינים המתעמתים ומתגרים בחייל הצעיר שלנו. פיקוד צה"ל מכבר שינה פניו מבחינת יכולת התמודדות עם לחצים פוליטיים מימין ומשמאל. הפיקוד נראה יגע, גורר רגליים, חסר מענה מדויק וחד למצבים הרגישים הנחשפים בקרב בני הדור הצעיר של הצבא. אני לא מקנא בנערינו. לבי אתם.
האם צה"ל, זה שמשך כתף רפויה מול הדרת חיילות, זה שיוצר יחידות נפרדות לחרדים, הוא עדיין צבא העם? האם צה"ל שאגף החינוך שלו למעשה כמעט חוסל ונכבש על-ידי הרבנות הצבאית עדיין יש בו משוויון-אמת שבלעדיו מדובר בצבא אחר? חוששני מתשובה חדה, אבל הדאגה מתעצמת. תקוות רבות סייעו לרמטכ"ל הנוכחי לעמוד בראש הצבא. רבים מקווים לתשובות קולעות ומשכילות ממנו, ואילו שתיקתו נמשכת.
נדמה שמדובר בשתיקה רועמת.
עוולה היסטורית שוב פורחות להן ידיעות שכיפוף הבננה הראשית שלנו, נתניהו, עומד להסתיים בהצלחה שלמה; המשוגע של הטורקים, אותו
ארדואן חסר-יציבות כמעט כמו נתניהו שלנו, משלים כנראה סיבוב לעגני גס ומרושע שעשה על גבנו.
אנחנו לא ניצלנו את ההפוגה הזאת ביחסים עם הטורקים אפילו לא לתיקון עוול מעיק שהוא כתם הולך ומתרחב על לבנו הלאומי, עדיין אנחנו מתנהלים כמוגי-לב המתייראים מתגובה טורקית, ולא הכרנו לבושתנו בשואה הארמנית שהתקיימה בין השנים 1915 עד 1918. תתפלאו, אפילו ארדואן הודה לפני זמן קצר, אולי בחצי פה, כי אכן טורקיה של תחילת המאה העשרים ביצעה פשע-עם בארמנים.
ואנחנו לא מצאנו עוז בנפשנו עד היום להכיר בשם מדינת ישראל בטרגדית הארמנים. זו איננה חרפה. אין בנמצא מלה מתאימה לקבוע את גבולות המחדל המחפיר והמכלים הזה. יבוא יום ונבין את עומק החטא בחוסר יכולתנו להודות בשואה הארמנית. היינו צריכים להיות הראשונים להודות בה, משלא עשינו זאת, החטא הזה הופך לצל מפלצתי משנה לשנה ומשקלו המעיק גובר.
יבוא יום וילדינו ונכדינו ישאלו את השאלה הנדרשת, איך עמדה ושתקה האומה שמקיימת בכל שנה את יום הזיכרון לשואה. עד שלא נתקן את העוולה הארמנית הזאת שאין ולא תהיה לה כפרה, יהיה מוסר האומה העברית חסר כחרמש ירח בלידתו. הירח הזה יוותר בפגימותו ומעולם לא יתמלא בגלל הצל הכבד שמכסה עליו ולא ירפה עד שנקום ונודה בפה מלא כי טעינו ושגינו, ובאגרופים קמוצים נכה בחזנו.