להכיר גם בסבלו של האחר

כדי שהדרך לפיוס בין שני העמים, החיים כאן על אותה כברת ארץ, לא תעלה על שרטון של מבוי סתום, לא תעלה על שרטון של עימותי דמים חוזרים ונשנים, דרושה החלטה אמיצה של שתי ההנהגות, של שני הצדדים, להכיר זה בסבלו של זה. וזה צריך להתחיל מלמטה - בבתי הספר. תלמיד ביריחו יקבל טקסט על חייה של קהילת יהודי בודפשט בהונגריה, שתוך פרק זמן קצר באמצע המאה העשרים מאות אלפים מבניה נורו, נשחטו, נשרפו, הוטלו למי הדנובה. לחשוף את התלמידים למאווייהם הלאומיים של הניצולים מהשריפה להקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל. תלמיד בטולכרם יקבל טקסט על "קופסת גפרורים", שבטעות נקראה אונייה ועליה הצטופפו מאות רבות של אודים מוצלים מהשריפה באירופה. ילדים, נשים וטף. יותר מ"קופסת גפרורם" אחת טבעה, היו שהגיעו לחיפה ומשחתות בריטיות גרשו אותן לקפריסין, אך מסע הטלאות הסתיים בכך שהגיעו לבנות כאן את ביתם. תלמיד בבית הספר התיכון דנציגר יתמודדו עם טקסט המספר את עברה של קריית שמונה לפני 1948. טקסט המספר על כך שחאלסה (כיום קריית שמונה) היה ישוב ערבי עם קרוב לאלפים ערבים ושטח של 11.280 דונם בבעלות ערבית. מדובר בכפר עתיק שכבר בשנת 1596 נמנו בו 160 תושבים. שנים רבות בתקופה העותמנית הישוב נעזב. במאה ה-19 שימשה חלסה כמקום מושבו של השיח' ערב אל ע'זארנה.

הסדר כניעה

על-פי תוכנית החלוקה נכלל הכפר בשטח המיועד למדינת ישראל. ב-15 באפריל 1948 הבריטים פינו את הישוב ומסרו לידי הערבים את מצודת המשטרה, הקיימת עד היום. לפי ההיסטוריון בני מוריס בספרו "לידתה של בעית הפליטים הפלשתינים" עמ' 39 - הייתה בכפר מיליציה של המשמר הלאומי שמנתה 35-40 לוחמים ואלפיים תושבים, רובם מוסלמים. בני מוריס מוסיף, שמנהיג הכפר, כמאל חוסיין - שהיה ידוע כמי ששיתף פעולה עם הבריטים במרד הערבי ב-1936-39 ועמד בקשר עם ההגנה ומוסדות הישוב היהודי - פנה לאנשי ההגנה כדי להגיע להסדר כניעה. בקשת כמאל חוסיין נדחתה על הסף. רוב התושבים נסו, חלקם גורש ב-11.5.48. חלק הארי של התושבים ברחו לכיוון כפר הונין שעל גבול הלבנון ומיעוט, בעיקר נוצרים, מצאו מקלט בישובים בגליל.

קרית יוסף

במהלך 1948 נתפסו אכרים מחלסה, שבאו מכפר הונין לקצור בשדותיהם. לא פעם אירועים אלו הסתיימו בתקריות דמים במאבק נגד מסתננים. הכפר על 259 בתיו נהרס. נשארו מסגד, המשמש כיום מוזאון (ברחוב ירדן), תחנת המשטרה, ביתו של כמאל חוסיין משמש מתנ"ס, ועל חורבות בית הקברות המוסלמי נבנתה בריכת שחייה. על חורבות הבתים ההרוסים הוקמה מעברה לעולים, שבאו מתימן ומעירק. לישוב ניתן השם "קרית יוסף", היא קריית שמונה כיום. בעיר ניתן למצוא עולים חדשים, שעברו את השואה באירופה ובנו בקריית שמונה את ביתם. עד היום חי ברחוב הרצל ב"בתים המודרגים" יהודי עם מספר על זרועו הנושא את צלקות אושוויץ. יהודי בן 89 רהוט בדיבורו. ניתן להביא מול עדותו הכואבת את העדות של ערבי-נוצרי, החי היום סמוך לככר המעיין בנצרת ובידו מפתח מבית סמוך למעיין בחלסה, שאינו פוסק לדבר על הבוסתן שהיה בחצר ביתו.

תפקיד קשה

חשוב לקיים דיון בו יובא כאבו של יהודי מאושויץ, שבנה את ביתו בקריה אחרי שנות האימה שם ואימת הקטיושות כאן. אין הצדקה שלא יובא בפני הכתה גם הכאב של האחר. כאב של תושב המקום, אזרח מדינת ישראל, החי היום בנצרת ובידו מפתח לבית ולבוסתן, שהיו בין מה שהיום שכונת אשכול ושכונת שפרינצק. בהתמודדות הזו יש גם להעמיד את התפקיד הקשה, שהיה לאנשי חלסה ב-1.3.1920 ברצח שמונה חברי קבוצת תל חי באותם ימי מאורעות הדמים, שנבעו מהסכמי סיסס-פיקו, אירועי דמים כתוצאה ממאבק על שליטה בין צרפת ובין בריטניה, כאשר תושבי האזור שהיו נאמנים למלך פייצל בדמשק, התנגדו להחלת השלטון הצרפתי עליהם, ונלחמו בצרפתים שניסו בכוח להשתלט על האזור. בכל המאבק הזה אין לקבל את טבח השמונה בתל חי,שהיה מעשה מתועב. חובה עלינו לגדל אזרחים פתוחים לקריאת טקסטים, המביעים גם את כאבו של האחר. הבנת האחר חשובה לבניית גשרים, שחייבים לבנותם על פני מציאות תהומית מדממת במלחמות אין קץ. גניזת ספרים - המגוללים את כאבם של שני העמים החיים על אותה כברת ארץ - מחטיאה את היעד החינוכי.