השכנה מדירה 2
מאת אורי שרגיל
בבניין שבו אני מתגורר בדירה 3 מצויות כ-42 דירות, לערך. כלומר, בערך שונה. איש אינו יודע באמת כמה דירות יש בבניין בשל החלוקה. לא מדובר בחלוקה היסטורית שבעקבותיה פרצה מלחמת השחרור ב-48 אלא בחלוקות קטנות יותר המעוררות מריבות קטנות והיסטריות יותר. חלוקות שהפכו דירות מרווחות ונוחות ליחידות מגורים שוליות בגודל טלית ששניים עד חמישה-שישה אוחזין בה. אם סופרים גם את הכלבים, החתולים, התוכיים, הכנריות, הכנרים, הפסנתרנים, האוגרים, עגורנים ושאר חיות המחמד המהלכות בבקרים על שתים עם תיקים על השכם בדרכם לבית הספר, יש כנראה ולכאורה כשישים עד שמונים חלקיקי אלפא ודירות מפוזרים בקומות השונות. קומות לא משתנות והן בבחינת קבוע הקוסמי בעולם משתנה וחסר יציבות. כי מי סופר שעוני מים, חשמל או ארנונות וארנבות משתנים לבקרים?
לכאורה ניתן להסיק כי כמות החניות במתחם אינה מספקת ואינה עונה או מתכתבת לכמות הדירות והחדירות בבנין. לכל דירה רשומה בטאבו יש חנייה צמודה רשומה בטאבו. מדובר פה, עד להודעה חדשה, באותו טאבו - מה אצלכם? מאז ומתמיד סימנתי את החנייה שלי במרבצי צבע טמבורי שמן ונוצץ ההולך עמי מאז היותי עולל. אבל השכנים, כמו אריות, צבועים, כלבים ותנים צבעו הכול במרבצי שתן נוזלי, גם הוא שמנוני ומזעיק נחילי נמלים. זה משהו שמתאים להתקפה של סייבר וחיידקיו במחשב הבית שלכם. החיים נעשים ברגע אחד מסריחים.
החיים נעשים מעצבנים ברגע אחר שמתלבש על הרגע האחד כאשר בואש מצוי נועץ את המכונית שלו בחנייה הפרטית שלי ומגיר מתוך האיבר המגודל שלו (על גלגליו) שמן גיר לתוך המדרכה הפרטית שלי. תחושה מאוד לא נעימה בתוך האגו האישי המבקש ממך רשות להתפקע. אתה שוקל שוב האם לקמט לבואש את הווישרים, לנפץ את שמשת מצח הנחושה שלו או להשטיח את הגלגלים החצופים ומחליט, אולי, לתקוע סכין מנקבת בטייער העבה של גלגליו, כלומר אלה שמרפדים את הבטן הרכה שלו. להפוך אותה לצמר-גפן משתרגת, ושישב שם תחת גפנו עד בוא המשיח. מה עושים, איך מתאפקים?
התרחשות כמתואר פוגעת בקרבי מדי שבוע. אין פה זדון מכוון מטרה אל מכוון חנייה. אני מגיע הביתה בשעות קשות ומוצא את החנייה שלי תפוסה. טיפוס לא מוכר טיפס עליה. כהרגלי בכלי קודש אני מזעיק מיד את המשטרה לפני שאני מצלם את הפולש הבואש. הקלדנית בצד השני של המשטרה מיד על הקו ברגע שהיא מתפנה מעיסוקיה. שלום, אני אומר לה באדיבות נחשקת בשפתי הדקות. היא כולה אפרכסת ואז, כשאני מתחיל להמטיר את מצוקותיי היא מצטללת, זה אתה, אורי, מה עכשיו? מה שלומך? עכשיו, כלומר נכון לרגע זה בלבד, זה איזה סוזוקי קצת מקומטת, אני אומר ומטיח בה את המספר. אני מזכיר לה שוב את הכתובת שלי והיא מגיבה מיד, זה עוד רשום אצלי מהפעם הקודמת. אתה חושב שהם עושים לך את זה במיוחד? לא, אני לא מכיר אותם.
תשובות מסורתיות
לפני שבוע הייתה זאת מכונית פז'ו מהודרת ולא מוכרת. גם השכן מדירה 2 שחלף אז על פני בדרכו למכוניתו לא הכיר את הבואש. למה אתה קורא לו בואש? שואלת המרכזנית במשטרה. כי הוא משחק באש. המשטרה הגיעה אז (כמו תמיד) כעבור שעה וחצי עם שני נציגיה בניידת והם עדין ממתינים לקבל מהמפקדה שלהם את נתוני הנהג האלים. האלימות מפעפעת בגרוני כשאני נזכר בפרטי המאורע. המשטרה עדין (כמו תמיד) חוקרת. למה אתם לא גוררים את המכונית במקום לחקור אותה? אני שואל. השוטר, אדיב ומנומס תוקע בי מבט אילם ואומר שוב, אדוני המכובד, כבר הסברתי לך בשנה שעברה וגם לפני חודש, לא? זה אומר, אני עונה, שצריך להחליף אותך במישהו שיש לו תשובות שונות. אנחנו מאוד מסורתיים בתשובות שלנו, הוא אומר. מסתבר שמכונית הפז'ו שייכת, תאמינו או לא, לשב"כ. או אולי לא הבנתי טוב כשהוא דיבר ברדיו האלחוטי עם המרכזייה וקיבל את הנתונים. אולי מישהו שבק בסביבה ועכשיו יאלצו את הניידת לפרוש. אבל הוא נותר במקומו וטלפן למספר כלשהו וביקש לברר מה מספר הטלפון של דן שאולי כי המכונית שלו מטרידה אזרחים ללא הרף. חלפה עוד חצי שעה בהתערבות אנשי המפקדה והוא קיבל את מספר הטלפון של שאולי. המכונית, הסביר שאולי בטלפון, נמסרה לאשתו דנה כי הוא נסע עם חבר. עכשיו שאולי יחטוף מבוס הדונים כי מסר את המכונית של שבק לאישה דנה לא מוסמכת, אמר השוטר לחברו. השני משך בכתפיו ואמר, הם עושים את זה כל הזמן. זה לא הזמן לחסום שור בדישו. מה אתה מכניס את אולמרט לכל שיחה, הגיב השוטר הראשון.
השוטר מצא את האישה בטלפון ושאל אותה האם היא נמצאת בבנין המגורים הזה. שמעתי אותה עונה: כן, בקומה השמינית. שתקפוץ מהמרפסת, צעקתי לשוטרים. הם לא ניסו להרגיע אותי. תרדי, בבקשה, לחנייה, ביקשה המשטרה באדיבות, למכונית שלך. איזה שלך – זעקתי – זה שבק. חלפו עוד עשרים דקות והאישה הגיעה עם ילדה קטנה. את מבינה שאת חונה בחנייה מסומנת שאינה שלך? צעקתי אליה מרחוק. יש כל הזמן שבעולם? מה הוא צועק עלי? היא שאלה את השוטרים בתימהון. את חונה בחנייה פרטית, אמר לה השוטר שהגן עד כה על אולמרט. זה השוטר הטוב, חשבתי, כמו בכל משטרה בעולם. אז מה קרה? היא אמרה. למה עשית את זה? שאל השוטר. מה זה למה, היא ענתה לדביל בתנועת יד מזלזלת ומנפנפת – כל שאר החניות בחזית כבר היו תפוסות...
מה שתיארתי לפניכם באיפוק כה מירבי התרחש בדיוק לפני שבוע. בינתיים אולמרט כבר בדרך לבית סוהר והשוטרים שהגיעו עכשיו לפגוש את הסוזוקי באיחור מנומק של שעה וחצי הם מסוג נקבות. הסוזוקי לא עושה גם עליהם רושם. לא הצלחנו להשיג את מספר הטלפון של הנהגת, אמרה השוטרת המדברת כי השנייה נהגת מרוכזת. נו, מה דעתכם, שוב נהגת חביבה. ממש באותו רגע, כמו נס משמים במדים כחולים, נכנסה לחנייה מכוניתו של השכן מדירה 2 וחנתה ממש בצמוד לסוזוקי. מתוכה פרצו שתי נשים שאחת מהן הייתה השכנה מדירה 2. חברתה מיהרה למכונית ואותתה לשוטרות, אני מאוד מצטערת, מאוד-מאוד. למה חנית בחנייה פרטית שאינה שלך? שאלה השוטרת שאלה בהחלט תיקנית ומקובלת. אוי סליחה, זו טעות, אני מאוד-מאוד מצטערת... פניתי אל השכנה שלי מדירה 2, זו חברה שלך? היה ברצוני לשאול אותה מדוע הניחה לחברתה לחנות בחנייה הפרטית שלי. מה אתה עוד רוצה? היא ענתה לי, אתה לא רואה שהיא ביקשה יפה סליחה? גם השוטרת פנתה אלי, היא ביקשה ממך יפה סליחה. לא, אמרתי, היא ביקשה ממך יפה סליחה. אז אני מוסרת לך את הסליחה שלה, הגיבה המשטרה. אל תמסרי – זו בעיטת נבדל, אמרתי.
הפולשת פינתה במהירות את הזירה והייתי בטוח שהשוטרות ילבשו עכשיו כפפות משי מגומי ויתחילו בתהליך פורנזיקה, כמקובל בסרטי קולנוע. אבל השכנה מדירה 2 נעצרה לפניהם והכריזה כמה היא שמחה שהם הגיעו לבסוף. לבסוף, כי היא טלפנה אליהם לפני יומיים. למה לקח לכם יומיים להגיע, זה לא מופרז? מישהו מסריח וגדול חנה אז בחנייה שלי... לפעמים אנחנו עסוקים במשהו קצת יותר רציני, הגיבה השוטרת. כמו רצח? שאלתי בתאווה. משהו כזה, היא אמרה. אבל מה שמתרחש פה בנושא החניות יכול להביא בהחלט לכדי רצח, אמרה השכנה מדירה 2 (שכנה זו מדירה לי את השינה מעתה ועד עולם). היא חיבקה את המשטרה הודתה לשוטרת גם בשמי. שוב שאלתי אותה בנוכחות המשטרה – זו החברה שלך? אבל היא הביטה בי מאחורי הגב הרחב של המשטרה ואמרה, אתה לא בעלי ואני לא חייבת לענות לך. אז השכן בדירה 2 הוא כנראה הבעל שלה. שיפסיק לחיות בהכחשה מתמדת של שואה. מחמוד עבאס שכמותו, אבל בלי תואר דוקטור.
שמעתי במעלית
לכל הפושעים, אותם דגי רקק גדולים, הכרישים והליווי-תנים של עולם הפשע, יש חזות אחידה וכולם מדברים בסגנון אחיד. ברגע שהם נעצרים ומובאים לחקירות הם נראים כאילו חטפו עצירות. הם מגדלים זקן עבות וסמיך, שמים כיפה שחורה על הראש, משפילים עיניים, מרכינים את הראש ועוטים טלית בבית המשפט...
גם החרדים עושים זאת, לא?
נכון, אבל חרדים מתגוררים בבני-ברק ואלה בהרצליה-פיתוח. ומה הם אומרים: הצדק יצא לאור, האלוהים גדול, אני מאמין באמת בצדק...
גם הדתיים אומרים, לא?
נכון. אבל הדתיים אומרים בבתי הכנסת, לא בבתי משפט. הדתיים אומרים בשחרית, אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי. העווינו והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר. יעצנו רע, כזבנו, לצנו, מרדנו, ניאצנו, סררנו, עווינו, פשענו, צררנו, קשינו עורף. רשענו, שיחתנו, תעבנו,תעינו, תעתנו... הספרדים אומרים הרבה יותר.
והפושעים?
הם אומרים לאלי זוהר – תוציאו אותנו מפה ותכניס את הדתיים כי הם הרי מודים בכול. הפושע הוא בעל כבוד עצמי, אליבי מוחלט וכושר ביטוי לגליסטי מרשים. ברגע שניתפס הוא מכריז: טחנות הצדק טוחנות... אני חף מפשע מאז ומתמיד... מתנכלים לי... זו עלילה מרושעת שאין לה שחר... האמת תצא לאור בגדול... מציון תצא תורה... גם באמירים נפלה שלהבת... מנהלים נגדנו מסע רדיפה אכזרי...
זה סימן שהם פושעים? באותה מידה הם יכולים להיות חפים מפשע.
חפים מפשע לא מופיעים בבתי משפט.
באמת, מה עם דרייפוס? הוא לא היה חף מפשע...
אז מה הוא היה? הוא היה יהודי.