להבין את שפת הסתרים של ירושלים

הרצל חקק מכהן כיום כיושב-ראש אגודת הסופרים העברים. פרסם ספרי שירה, ספרי מחקר, לקסיקון ללשון שכתב יחד עם אחיו התאום בלפור חקק וכן ספרי ילדים. הצגתי לו כמה שאלות כדי לחשוף את תמונת עולמו. הרצל, מה מקור שמך- אלדד? אבינו שהיה פעיל ציוני בחר לקרוא לנו הרצל ובלפור, הסבא מוראד-מרדכי רצה בשם תנ"כי, רצה שניקרא אלדד ומידד. כשהיינו בני עשר כתבנו על מחברותינו "הרצל אלדד" ו"בלפור מידד". כשגדלנו ובגרנו הוספנו שמות אלה, כמחווה לסבא. כך השלמנו בין הציונות לבין היהדות. השירים על ירושלים ועל ארץ ישראל –נראים כמסע אחר תקופה או אחר חיים שהיו, מה הניע אותך לכתיבה זו? ירושלים היא אבן השתייה של קיומנו כאן. מהמעברה הגענו לירושלים, ומאז היא מקור חיים, מקור השראה בלתי נפסק. בספרי יש מסע קסום אחר שכונות הילדות, ניסיון להבין את שפר הסתרים שיש בעיר הזו, שפה שמהלכת קסם על כל הסובבים בחוצותיה. תמצאי שירים על שכונת הילדות בבתי סיידוף, על בתי הכנסת בירושלים, שם נהגנו להתפלל עם חברינו לכיתה, עם אבא. כך השיר על "בית זהרי חמה", על בתי הכנסת בנחלאות. בשיר על בית הכנסת 'זהרי חמה' שאותו פרסמתי בספרי "אהבה היא מולדת" בשנת 1998 אני מתאר התמודדות של משורר השב שיבה מאוחרת למחוז התפילה הקדום, לנשמתו של הילד, המגיע עם אביו בבקרים לתפילת ותיקין: לְמוּדֵי תְּפִלָּה הָיִינוּ, יְלָדִים נוֹשְׂאֵי עוֹלָם. בְּבֵית זָהֳרֵי חַמָּה זָכַרְנוּ כָּל תָּג כָּל זָקֵף קָטֹן, כָּל מֵרְכָא, אֶתְנָח לְלֵב נִרְדָּם. בַּלֵּילוֹת אֲנִי עֲדַיִן בָּא לְשָׁם רַךְ וְעָדִין מְנַסֶּה לְהָבִין מָה עוֹשָׂה נִשְׁמָתִי הַבּוּרָה בִּתְפִלַּת וָתִיקִין. הניסיון לשוב לאותה אמונה, לאותה תפילה, הוא ניסיון קשה, והתחושה היא שלאותו ילד היה עולם מלא יותר, מחויבות מורכבת יותר. יש לך שיר מעניין ומרגש על המעברה – על החיים במעברה, היית ילד בתקופה זו, מה זכור לך מאותה תקופה? המעברה הייתה התחנה הראשונה שלנו בארץ ישראל. זכינו לראות כילדים עם שלם נאבק על קיומו, משפחות שהגיעו מהגולה בטבילת האש הראשונה שלהם כאזרחים החיים בבדונים, בפחונים. כתבתי על כך פואמה שלמה. כך אני כותב: "הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ נָתְנוּ מִנְחָה, נָתְנוּ לְבֵנָה דּוֹמַעַת וְלֹא נִשְׁבֶּרֶת, לָאָרֶץ הַזֹּאת, הַמִּתְעַמֶּרֶת. הַמִּתְעַבֶּרֶת". הרגשת הכאב הזו של העולים, שהגיעו עם חלומות משיח, אך תוחלתם נכזבה,לפתע הרגישו שהם נשכבים על הגדר, כדי שתקום כאן מדינה. בשיר יש דמות של חכם, שמאמין שהעולים תורמים את תרומתם, ויום יבוא ותהיה גאולה אמתית. חָכָם מַר, לִבּוֹ עוֹנֶה: "הָיִינוּ מֶלֶט, הָיִינוּ הַבְּעֵרָה, שֶׁל מְכוֹרָה, שֶׁלֹּא זָכְרָה. הִיא תִּשְׁתַּנֶּה". השורות מתוך שירת המעברה בספרי החדש, עמוד 307: כל השירה מתוארת מתוך זווית ראייה שיש בה חיבור של במאי ולעתים צלם. ניסיון לתעד תיעוד של אמת: הַמַּצְלֵמָה זוֹכֶרֶת, נִמְתְּקָה. מְצַלֶּמֶת וּבוֹכָה כָּל שְׁתִיקָה. עמוד 306. השירה על חבל קטיף היא פוליטית, האם יש מקום היום לשירה פוליטית?, מה עמדתך לגבי סוג שירה כזו? קשה לכתוב שירה פוליטית. אתה חושש שמא השורות יהפכו לפלקאט, למשהו שטחי. אבל ההרגשה הייתה נוראה, כאשר עוקרים יהודים מבתיהם ודווקא קרוב לתשעה באב. ניסיתי לתאר את תחושת החורבן, המצור, ולתת לדברים עידון ועילוי רוחני בדמותו של ביאליק שבא לנחם את המוכים והסובלים, מנסה להחיות מלים שמתו, חלומות שנבעטו ברגל גסה. כך כתבתי: שׁוּב תִּשְׁעָה בְּאָב, וְשׁוּב גְּיָסוֹת צָרִים בַּשַּׁעַר. אֵיכָה הָיְתָה. הַצְּעָקָה שָׁבָה לְבֵיתָהּ. בְּיָאלִיק בְּאֶצְבָּעוֹ לְיַד חֲרַךְ הָאוֹר, הַסֵּכֶר. יָדוֹ כְּמוֹ נִסְּתָה לַעֲצֹר. הֵאֵטָּה. אוּלַי אֶשְׁמֹר עֲלֵיהֶם בְּלִבִּי הַמְּבַקֵּשׁ חַיִּים בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה שֶׁמֵּתָה. ספר השירים, אנא בכוח, אנא בשיר, עמוד 253. בשירים רבים יש קינה על מה שאבד, רצון להחיות את העבר, - הסבר מדוע אתה מפנה עצמך לעבר? לאלה שמרדו ובאו להקים עולם חדש, היה הכול: היה הידע, הייתה מורשת, אבל לבניהם הנחילו רק מֶרד וּשְׁברים. אנו בשלב של מאמץ, מאמץ לחזור לשברים ולאחות אותם, להתחדש מתוך השברים. זו אכן שליחות לשיר ולהחיות עולם של תוכן ושל ערכים. של מהות. השליחות היא להחיות עולם של שירה ושל תפילה. לכן קראתי לספר שלי החדש "אנא בכוח, אנא בשיר". אני חש באמת כשליח שמכֶּה בסלע ויוצאים מים. השירה היא ניסיון לתת מים חיים. אני מנסה לקום מן השברים ולהתחבר שוב להיסטוריה, להיות שוב יחד, למצוא את שביל הזהות המשותף. הבלדה 'על הכינורית 'נראית כמשהו דו מפלסי, זה גם נראה כמו שיר אהבה אך גם כסוג אחר של פואטיקה, מה עומד מאחורי השיר? השיר על הכינורית אכן כתוב בשני רבדים, מעֵין כֵּלים שלוּבים. השיר מתאר בריאה של שיר, ובה במידה זה שיר אהבה עם היצירה הנולדת, ואפילו תחושה של בגידה. המשורר בורא את ההשראה, בורא אשה. לרגע צצה תחושה של בגידה, כאשר היצירה הופכת להיות זָרה ובעלת חיים משֶׁלה. גם שיר אהבה וגם שיר ארס-פואטי. יצירת השיר היא כיצירת אהובה: הִנֵּה אֲנִי מְנַסֶּה לִכְתֹּב זֶה שָׁבוּעוֹת וְזֶה יָמִים. וְאֵין בִּי רוּחַ וְאֵין בִּי אוֹר. כְּאִילוּ אָבַד הָעוֹלָם. כְּאִילוּ מְחַכֶּה עוֹלָם. כְּאִילוּ לְאַט הַיָּמִים. המשורר חש כבורא עולם. ממש תהליך אלוהי: קָרַמְתִּי אוֹתָהּ, גָּרַמְתִּי הֲוָיָתָהּ חֵרַפְתִּי חַיִּים. נָתַתִּי לָהּ. שִׁירִים זוֹרַרְתִּי מִפִּיהָ. שׁוֹרַרְתִּי דְּבָרִים חַיִּים. בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. והסיום הוא כעין כתיבת ספר בראשית חדש: וּבַיּוֹם הַהוּא קָרָאתִי לָהּ. וְהִלָּה. קֶסֶם גַּחֶלֶת שַׁחֲרִית. נָתַתִּי לָהּ אֶת שְׁמָהּ. כִּנּוֹרִית. עמוד 212.

היום אתה משמש כיושב-ראש אגודת הסופרים, מה תרצה שיקרה בתקופת כהונתך?

סיימתי בניסן תשע"ג קדנציה כיושב-ראש. בעבר כיהנתי לפני שנים קדנציה אחת. עתה אנו בעיצומה של קדנציה חשובה, שבה אנו מתחילים מהלך להקמת משכן הספרות העברית. לאגודת הסופרים העברים שתי מטרות שונות ומשלימות זו את זו: הגנה על זכויותיו המקצועיות של היוצר וטיפוח תרבות עברית בישראל. אנו פועלים למען זכויות מקצועיות - וכאן אנו בקשר עם חברי כנסת כדי לסייע בחקיקה למען הספר העברי ולמען הסופרים. בקדנציה זו אנו פועלים להפיכת בית הסופר ע"ש טשרניחובסקי ל"משכן הספרות העברית". אנו פועלים להעשרת בית הסופר באירועי ספרות, בתערוכות ספרותיות. יש לנו מיזמים שאנו רוקמים יחד עם מרכזי תרבות אחרים, כמו בית יוסף באו בתל אביב או עם מוזאון חצר היישוב בירושלים. אנו יוצאים לכפרי ילדים כדי להביא את בשורת הספרות לילדים במוסדות, במשפחות אומנה. לאחרונה יצאנו לכפר הילדים בעפולה - והסופרים שהגיעו לתרום לילדים חשו נתרמים ומלאי סיפוק. סופרים שהגיעו לכפר תרמו שעות סיפור עם הילדים, סדנאות יצירה, היה נפלא. יש לנו כתב עת מצוין ושמו "מאזניים", ואנו מטפחים אותו, וכך את מכון כתבי היד שלנו שהוא ייחודי מאד, וכיום נוספים למכון שלנו, מכון גנזים, עוד אוספים סגוליים. בימים אלה אנו משיקים את האוסף של דן אלמגור, לא מזמן קיבלנו לידינו את האוסף של עמוס קינן, ועוד היד נטויה. אנו בונים מיזם חדש "התלמידים מציגים את הסיפור המופלא של העם היהודי ומולדתו". את המיזם התחיל היו"ר הקודם בלפור חקק, והוא נעשה בשיתוף פעולה עם בית ספר "תלמה ילין" בתמיכת גופים ציבוריים נוספים. ברגע שהמיזם יקרום עור וגידים, נספר עליו יותר.

שירך 'הקסם של אימי' מספר על אישה אשר: "היא לשה את חייה,

את חיי כולנו". למה אתה מתכוון במילותיך אלו? מה מקומה של אמך בחייך? הורינו היו חלק אמיתי מדור של חלוצים, יהודים שעלו עם כיסופים ועם ערגה לארץ הזאת. הדרך שבה הם ידעו להתגבר על הקשיים, היא דרך מעוררת השראה. בעיניי הם מופת של אנשים פשוטים שהיו לדור מייסדים. הורינו ואבותינו היו חלק מדור נפילים, הם ניסו ליצור כאן משהו חדש. בשיר שלי 'שירת הערגה' אני כותב על החלוצים. מנסה להבין אותם: לא היה קל לבני העליות הראשונות. הם הגיעו לכאן חלוצים לארץ קשה. תרבות לא מעוצבת. מאבק על זהות חדשה. באתוס הישראלי הם לא רשומים כחלוצים, המשבצת הזו יועדה רק לדור מייסדי הקיבוצים ודור העליות הראשונות. למעשה, זה הזמן לתת את ההוקרה גם לדור העלייה ההמונית ומייסדי עיירות הפיתוח. אמנו ניסתה לטעת בנו משלים שנספגו בה בילדותה, מדרשים ומימרות ששמעה מהוריה, מסבא שלה ציון חבשה. יש לי תחושה, שהדור הקודם חשש, שהחיים בארץ ישכיחו מאתנו את המורשת שלהם. אמנו דאגה לספר לנו על אבותיה, על החיים כמשפחה מורחבת בבגדד. כילדים הרגשנו, שאנו משמשים לעתים כהורים להורים שלנו: דרכנו הם למדו עברית, חששנו למרוד בהם כנערים, כי ראינו כמה קשה להם מול המציאות הישראלית. קיבלנו מאימא את היכולת לשרוד מול קשיים, לדעת לעמוד על הדעות שלנו, גם כשזה צופן עימותים עם החברה הישראלית.

ספרך 'הזמן הגנוז' בנוי מסדרה של אורות- שערים ואני נזכרתי בספריו של הרב קוק - לדוגמה, 'אורות הקודש'. האם יש קשר אומנם בין שערים- אורות אלו שלך לאורות הרב קוק? האם אתה מושפע מהרב קוק? אכן גדלנו על מדרשים ויהדות, ובתיכון וכך באוניברסיטה למדנו פרקי הרב קוק. בתיכון למדנו פרקים ממורה למחשבת ישראל ובאוניברסיטה למדנו ממש פרקים ב'אורות הקודש' ו'אורות התשובה' של הרב קוק. הוקסמנו מן הדרך שבה הרב קוק ידע לחבר קודש וחול, להרגיש את סודות הגאולה בתוך המעשה החדש, בתוך החיים החדשים שהחלו להירקם בארץ ישראל. חלק משיריך מתייחס לילדות, לעיתים אתה מפליג בתיאור מחוזות ילדותך. כיצד ילדות זו השפיעה למעשה על שירתך הענפה? הילדות היא' מראות השתייה' של המשורר, ובספריי יש המון מקום לשירי ילדות. כל אחד תוהה מי היה הילד שחלם את חלומותיו, האם אותו ילד עדיין שוכן בתוכו. בספרי החדש יש שירה בת כמה פרקים בשם "כולנו חיים" המתחילה בעמוד 271. אני פונה לכל חבריי לילדות לשוב לאותם שבילים ישנים, לנסות לכרות שוב אותה ברית עתיקה, להחיות ערכים תמימים, שחלפו מן העולם. לחבריי מקדם אני שר, אני אומר להם: מִי יָבוֹא עִמִּי לַעֲלוֹת בָּהָר. וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ פֹּה הַיּוֹם. בְּמַקְלֵנוּ, לְהִלָּחֵם, לְמַעַן חַיֵּינוּ בָּאנוּ. לְמַעַן הַשֵּׁם. מֵאַהֲבָה דְּווּיִים. אֵלֶּה שִׁבְרֵי הָעֵדוּת, וְהַמִּשְׁפָּטִים: כֻּלָּנוּ חַיִּים. עמוד 276. הרצון הוא להחיות מלים שהיו קוד נסתר, שפה של ילדות שכמו נעלמה, שיש לה סיכוי לברוא עולם אחר. אני משתמש בשירה זו בביטויים ממעמד הר סיני, כדי להעצים את חווית השיבה לצופן מקודש וקדום. ביטויים שמזכירים נשכחות: אתם ראיתם, כולנו עדים, כולנו חיים. שירת הילדות שנקראת בספרי 'כולנו חיים' מסתיימת במלים: שׁוּרוֹת קָמוֹת מֵעֲצָמוֹת נוֹשְׁמוֹת. תִּחְיֶינָה. כֵּן, תִּחְיֶינָה. חַיִּים וְגִידִים. ומסתיים במלים: פֶּלֶא תְּהוֹמוֹת תָּמֵהַּ. כָּמֵהַּ. יָבוֹאוֹ. כָּאן, שֶׁכֵּן, מִשְׁכַּן תִּמָּהוֹן שֶׁלֹּא הָיָה כָּמוֹהוּ זה סוף השירה 'כולנו חיים', עמוד 278.

כתבת כמה ספרים מאלפים יחד עם אחיך התאום, בלפור. לדוגמה, ספר הילדים 'לאימא באהבה'. כן כתבת כמה ספרי שירה משותפים 'ספר אורות האהבה', 'במזל תאומים' ועוד' איך זה לכתוב יחד עם אח שהוא משורר כמוך. ספר על חווית הכתיבה המשותפת. כתאומים יש לנו רקע תרבותי משותף, חוויות ילדות דומות. כל אחד כותב שירה לירית בנפרד, אך כתבנו יחד ספרי ילדים וספרי מחקר. חלק מן הכתיבה נעשה באמצעות 'פינג פונג' של העברת כתב יד מאח לרעהו, כל אחד משנה ומעביר שוב, וכך נבראת יצירה. היום כשיש אינטרנט זה כבר קל יותר.

ברבים משירך אתה מתייחס לשירה של סופרים ידועים מהעבר. אתה כביכול פונה אליהם בשירך - אתה המשורר הרצל מתייחס לשירתם של יוצרים גדולים אחרים- האם אתה למעשה מנהל עמם דו שיח? ספרות אינה נוצרת בחלל ריק, לא נולדנו מן הים. החיים שלנו והתורשה שלנו – כל אלה שאובים מדורות שהיו, כך היצירה שלנו. אני מנסה ליצור דיאלוג כדי להמשיך ניגון שהתחיל, כדי להצטרף לתזמורת של עם, עם שחולל תרבות, שחולל אמונה, עם שידע לשנות דברים ולחדש דברים בעולם ובחייו. אם נתייחס בביטול לכל מה שהיה, אם נמחק הכול כבר-חלוף, מי יזכור אותנו. כך, למשל, בשירי על מגש הכסף של אלתרמן, אני מנסה לראות אותו חי ובא אלינו, לשמוע את קולו, לתאר אילו תובנות שלו נספגו בנו. אני בא לומר לו, שהניגון שֶלו לא היה לשווא. והפגישה הזו היא מָחול רוּחני מסחרר, פגישה שלא נגמרת, פגישה לאֵין קץ. פורסם בכתב העת "מכלול" של מכללת בית וגן, העורכת מרלין וניג.