שנים לא מעטות עוסק המחוקק ו
מבקר המדינה בהגנה על חושפי שחיתויות במגזר הציבורי. החוק בא להגן על עובד שנחשף לשחיתות על-ידי מעבידו והחליט להוציא את הדבר לאור היום בבחינת השמש מטהרת כל חטא.
תוך כדי העיסוק בנושא הגיעה שרת המשפטים למסקנה כי בעיה כלכלית עלולה למנוע מעובד חושף שחיתות לעשות כן ועל כן באה והציעה כי עובד כזה יהיה זכאי לסיוע מהמדינה ללא מבחן מצבו הכלכלי. אולם לכל מטבע יש שני צדדים והמתלונן לא תמיד נקי כפיים ובר לבב לא אחת הוא רוצה להתנקם במעבידו או חברו לעבודה ובוחר לעשות זאת כחושף שחיתות.
אני ששמשתי מנכ"ל עיריה נחשפתי לעובד כזה שלאחר שפוטר בנסיבות שבית המשפט אישר אותן, החליט לסגור חשבון עם ראש העירייה, איתי, עם מזכירתו ועוד. גם המדיה שיתפה איתו פעולה ערוץ 2, עיתון מעריב וכרגיל במקומותינו משהוכח שתלונות הן תלונות סרק לא הייתה כל התנצלות.
בשלב ראשון הגיש תלונות סרק למשטרה ואלה שלקחו אותו ברצינות יתרה חקרו כל תלונה ותלונה לעומק והגיעו למסקנה שאין בהן ממש.
לאחר מזאת ערער ליועץ המשפטי לממשלה וכשזה לע עזר עתר נגד היועץ ונגד המשטרה לבית המשפט העליון. לזה כמובן התוסף מימון חיצוני של בעלי ממון שרצו לבוא חשבון איתנו.
העובד הוכרז פושט רגל והוא בהחלט יכל היה לפי הצעת החוק לקבל מימון/סיוע מהמדינה. ולכן הצעת החוק צריך שיהיה לה גם את הפן השני דהיינו אם יוכח כי לא שחיתות הייתה כאן אלא נקמה ותלונת שוא כי אז יועמד עובד זה למשפט על תלונת השוא שהגיש, יחזיר את כל הסיוע שקיבל מהמדינה ויקבל "תעודת מתלונן שוא" שתלך איתו (בדומה לתעודת יושר) לכל מקום עבודה אליו יבקש להתקבל. בכל מקרה הצעת החוק צריכה להיות מאוזנת ועליה לענות על כל ההבטים.