פעילות צה"ל וכוחות הביטחון האחרים כדי להחזיר את החטופים הביתה לא זו בלבד שהיא לגיטימית לחלוטין אלא היא המובן מאליו. אין מדינה המוכנה להפקיר את אזרחיה לגחמות חוטפים או מיני פעולות טרוריסטיות אחרות. אלא שיש לשים לב היכן עובר הגבול בין פעולות הכרחיות ומועילות להשגת המטרה העיקרית. הפיתוי גדול, הסנטימנטים כלפי החטופים מוליכים למסקנות והצעות שונות ומשונות. וודאי שהציבור רשאי לדרוש ולהציע כל פעולה. המנהיגות של המדינה וראשי הצבא ומערכות הביטחון האחרות חייבות לקחת בחשבון שחציית הגבול הדק בין לגיטימיות פנימית ובינלאומית עלולה, חלילה, לסכל את השגת העיקר, קרי החזרת החטופים הביתה בריאים ושלמים.
נבחרי הציבור רשאים להתבטא כאוות נפשם. רבים מהם, וודאי אלה המבקשים פעולה רחבה לריסוק החמאס או מיני תוכניות אחרות של סיפוח, וכד'. הבעיה היא שרבות מן ההצעות נועדו לאוזניים פנים ישראליות כי במציאות הדברים מסובכים הרבה יותר. יש לקוות שראשי המדינה וראשי מערכות הביטחון פועלים לפי תוכניות ריאליות ולא משאלות לב. כדי להגיע למצב של חיסול החמאס נדרש מאמץ גדול מאוד שמחירו עלול להתברר כבלתי כדאי, מה עוד שקיים ספק גדול לגבי היכולת להשיג מטרה זו. יש לזכור שחמאס איננו ארגון אמורפי העוסק רק בטרור נגד ישראל אלא זרועות הנחש הזה בכל. לחמאס תשתיות חברתיות, כלכליות, תרבותיות ודתיות שלא ניתן להרוס אותן באחת. ניסיון להשיג זאת כרוך בלחימה בתוך אוכלוסייה אזרחית עם כל הבעייתיות שבכך. שנית, בלתי סביר שפעולה קצרת טווח תוכל להשיג זאת. מכאן שהשאלה היא האם נכון המהלך של מלחמה רבת היקף בכל מה שחמאס מייצג? על האחראים לכך לתת לעצמן מענה רציונאלי לפני שיוצאים לקרב ללא כל הערכה מה תהיה סבירות התוצאה המקווה.
פרשני צבא בכירים(!) מעריכים שישראל קרובה מאוד למיצוי האפשרויות הריאליות להגיע אל החטופים. מה המקורות המזינים שת הפרשנים ומה מידת מעורבותם בנעשה לא ברורים לי. הבעיה היא שעובדה זו, אם היא נכונה, עלולה להכניס ללחץ את הקברניטים ולדחוף אותם אל מעשים בלתי מציאותיים ובלתי יעילים העלולים לסכן את חיי החטופים ואת החיילים. זו התנהגות שכיחה מאוד וחובה להימנע ממנה. נכון שבחלוף הזמן ובו-זמנית היעדר ידיעה ממשית ויכולת מבצעית להגיע את החטופים והחוטפים, אין בהם כדי לבשר בשורות ממש טובות. עם זאת, הלחץ אינו חברו הטוב של האדם, וודאי לא של מנהיגים. תחושת הייאוש מאי-הגעה אל החטופים במשך כשבוע ימים אסור שידרבן מישהו כדי לבצע מהלך פזיז.
לעת עתה, ישראל נהנית מחופש פעולה והעולם עדיין אל הפנים בדיוק מה מתרחש כאן. המונדיאל חשוב לו יותר ממעשי טרור וחטיפה. קיימת תחושה שממילא העולם לא יוכל היה להתעלם ממה שחמאס עשה לישראל, לכן מעשיה של ישראל מובנים. ושוב, הכל נכון עד לרגע שבו ישראל תחצה את הגבול הדק. הרוגים רבים, פצועים, בריחה המונית של אוכלוסייה מכאן לשם, כל אלה ישחקו את הלגיטימציה או ההבנה העולמית. על הקברניטים לקחת זאת בחשבון.
מומחים למיניהם יודעים לקבוע נחרצות שהרשות הפלשתינית וחמאס נמצאים בריב אימים בגלל החטיפה, עד כדי דיבורים על הפסקת כל קשר פוליטי ביניהם. לעניות דעתי, שוב יש הגזמה רבתי בעניין זה. צריך לקרוא היטב את ההודעות לעיתונות של שני הצדדים כדי להבין שלא צעקתה. אבו מאזן מבין היטב שבקלות רבה יחסית חמאס מסוגל להשתלט על הגדה. הוא גם מודע לעובדה שלמרות היותו של חמאס ארגון טרור אכזרי, ישנם ארגונים ביו"ש הרבה יותר גרועים. מפגש האינטרסים של ישראל והרשות הפלשתינית נמצא בדיוק בנקודה זו: ישראל ואבו מאזן מבינים מה מהות עלייתם של הכוחות הרדיקליים ביותר והשפעתם על עתיד האזור.
אסור להתעלם מן הפן המדיני. אני ודע שרבים מן הקוראים ישללו זאת על הסף. עם זאת, נדמה לי שאמרתו המפורסמת של קלאוזביץ שטען כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות", תקפה במקרה זה.