התחמקות משקר מפורש
גם כשמותר לשקר, ודאי עדיף לא לשקר פנים בפנים, אלא בהתחמקות. כמו שיעקב אבינו אמר: "אני, בנך בכורך עשו", כלומר, אני הוא אני, ובכורך הוא עשו. זה קשה קצת עם התחביר, אבל אנחנו מבינים מזה שאפילו כשאדם נדחק לשקר, הוא צריך לעשות את זה בצורה המשתמעת לשתי פנים. הוא צריך להתחמק, ולהשתדל לא להוציא מפיו שקר ממש.
הגמרא מספרת (פסחים ד', א'), שכשעלה רב לארץ ישראל, שאל אותו רבי חייא דודו: מה שלום אייבו אחי, אבא שלך, האם הוא בחיים? אמר לו: מדוע אינך שואל מה שלום אחותך, אימא שלי? שאל אותו: ומה שלום אימא שלך? אמר לו שוב: ומה שלום אבא שלי, אתה יודע? הבין רבי חייא ששניהם מתו ושרב לא רצה לומר זאת, לכן הוא התחמק כך. זה אינו שקר. אדם אינו חייב לענות על כל השאלות ששואלים אותו. מאידך-גיסא, אני לא רוצה לפגוע, אז "אעשה סיבובים" לא לענות, כדי שלא לשקר וגם לא לפגוע. ודאי זה קשה.
אמת מוחלטת ואמת יחסית
יש גם סיבות נוספות שיכולות להצדיק לשקר. דוגמה לכך יש בגמרא (כתובות י"ז, א'). "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה: כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה (שמות כ"ג, ז'): 'מדבר שקר תרחק'! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
תמיד החתן וגם הכלה, יש להם נקיפות מצפון והתלבטות, האם עשיתי טוב, שהחלטתי להתחתן איתו או לא? כל אחד מהם אוכל את עצמו. על כך אומרת הברייתא: "כיצד מרקדין לפני הכלה?". לא רק שמרקדין, אלא גם אומרים לחתן: יפה שהתחתנת איתה. אומרים לו: מצויין, טוב עשית, היא הבחורה הכי טובה שבעולם, אין כמוה. אם לא הייתי דתי, הייתי הורג אותך ומתחתן איתה. היא ממש נפלאה, "כלה נאה וחסודה". אומרים בית שמאי: ואם היא חיגרת או סומא, האם גם אז תגידו כך? הרי זה שקר! איך אפשר לומר על חיגרת או סומא "כלה נאה וחסודה"?
אמרו להם בית הלל: אין מתנהגים כך. החתן הזה כבר התחתן, האם נאמר לו: "מדוע התחתנת עם הבחורה הזאת, אידיוט שכמוך? אם היית שואל אותנו, יש אחרת טובה פי שניים ממנה בחצי מחיר של נדוניה. מה עשית?!". בכל מקרה, זה אינו שקר מהסוג החמור, שמטרתו להזיק לאדם. אדרבה, זה שקר שמטרתו להיטיב עם אדם, הוא משרת את הטוב. שקר כזה התירו חכמים במקרים מסוימים.
אילו זכינו, היה אפשר לקרב את האנשים זה לזה בלי כל התכסיסים האלה, אבל אין לנו ברירה בזה העולם, לפעמים חייבים לשקר והעולם נפצע מזה. גם מהאמירה "כלה נאה וחסודה". אם אדם עשה צעד, צריך לחזק אותו. אם אפשר להפסיק את הצעד זה משהו אחר, אבל אם זה צעד בלתי הפיך, צריך לומר לו: טוב עשית, מצוין עשית.
העולם הזה הוא עולם שקרי והמציאות היא שקרית. יש דברים מבולבלים רבים שאינם לפי הסדר האמיתי, אבל לפעמים אין לנו ברירה, כי היושר מצווה אותנו לשקר. כמובן אין אנו עושים זאת בשמחה אלא בלית-ברירה. כמו שאדם האוכל מזון שאינו כשר במצב של פיקוח נפש, אינו עושה זאת בשמחה. זאת אומרת, מצד אחד הוא עושה בשמחה, כי זה מציל אותו, אבל מצד שני הוא עצוב על שהוצרך להגיע למצב הזה. יש הבדל גדול בין מי שחייב לשקר כדי להנעים לחברו, לבין מי שמתענג בעצם אמירת השקר.
מעבר לכך, יופי הוא דבר יחסי. לפי האמת המוחלטת, הבחורה חיגרת וסומא, ועל-פי רוב בחורים לא כל-כך רוצים בחורה חיגרת וסומא. אבל, אומר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב האמת, סוף פרק א'), העובדה שהוא התחתן איתה, ולא איכפת לו ממומה, מורה שבעיניו היא יפה. יופי הוא דבר משתנה. בעיני הבחור הזה אהובתו יפה, ולא מפריע לו שהיא חיגרת או סומא. כלומר, זה לא בדיוק שקר.
מסיימים בית הלל: "לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", כלומר, אם אתם תערבו את דעתכם בדעתו של החתן, תיווכחו לראות שהיא יפה. יכול להיות שהאמת המוחלטת היא שהיא לא יפה, אבל מה איכפת לכם האמת המוחלטת, הרי הוא לא מתחתן עם המוחלט, הוא מתחתן עם בחורה.
משהגענו למסקנה שהבחור אינו מתחתן עם המוחלט, יוצא שהאמת הסובייקטיבית שלו, הקובעת שהיא יפה, היא האמת. בעולם הזה, האמת הסובייקטיבית-היחסית של בית הלל, היא האמת, ולא האמת המוחלטת של בית שמאי.
בעולם שלנו, שהוא עדיין עולם של שקר, ודאי אסור לשקר, אבל צריך לדעת שלפעמים השקר הוא אמת יחסית, שהוא יותר אמת מהאמת המוחלטת. המשפט הזה הוא, כמובן, משפט מסוכן, על כן ברור, שאיננו מרחיבים את המשפט הזה מעבר לדוגמאות שחז"ל נתנו בעצמם.
כמו אהוד
כך גם אצל יעקב אבינו. יעקב אבינו היה איש אמת. זהו פסוק מפורש בסןף מיכה (ז', כ'): "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם". אברהם אבינו היה איש חסד, יעקב אבינו היה איש אמת. קשה: איש אמת האומר (בראשית כ"ז, י"ט): "אני עשו בכורך"? הרי זו לא הייתה אמת.
אלא שאין בכך סתירה. הרי אם אמו ציוותה עליו, היא קיבלה זאת ברוח הקודש. עובדה שאם יצחק רוצה לברך את עשיו ולא את יעקב, מה זה יועיל אם היא תחליף ביניהם? וכי מסירת הברכה היא חלוקת קופסת גפרורים? הברכה היא המשך הברכה מן השמים, ואם יצחק מוסר ברכה מסוימת לעשיו או ליעקב, סימן שכך החליטו מן השמים. לכן אם היא עושה החלפות, האם זה ישנה מה שמגיע מן השמים? אלא חייבים לומר, שההוראה להחליף ביניהם הגיעה אליה מן השמים.
היה ליעקב קשה לשקר, אבל לפעמים אין ברירה. גם אהוד שיקר. הוא בא לעגלון מלך מואב עם חרב קטנה. הוא היה שמאלי, משבט בנימין, שהם שמאליים. את החרב הוא החביא בצד ימין, במקום לחגור אותה בצד שמאל, כי חרב שולפים באלכסון. בכניסה לארמון בדקו לו רק בצד שמאל וכך הוא הצליח להיכנס עם החרב. הוא בא אל המלך ואמר לו: רציתי לומר לך משהו מעניין בשם ה'. כששמע המלך את שם ב', קם.
אהוד שלף את חרבו ותקע אותה בבטנו. הייתה זו סכין קטנה וקומפקטית. המלך היה כל-כך שמן, עד שכל הסכין נכנסה פנימה. אהוד יצא בדלת האחורית. האנשים לא ידעו מה קורה. לבסוף הם נכנסו וראו שהמלך יושב לו בשקט. לקח להם זמן עד שגילו שהוא בלע סכין בדרך בלתי קונבנציונאלית. עד אז, אהוד היה כבר רחוק ובינתיים הוא כבר חזר עם כל הצבא.
לא יפה לשקר, מאוד לא יפה. גם לא יפה להרוג. אבל מה אפשר היה לעשות? יש לאהוד מצווה, להציל את עם ישראל ממואב, שהציקו לנו מאוד. לכן הוא שיקר ואפילו הרג. גם יעקב אבינו הוא איש אמת, אבל לא הייתה לו ברירה. הוא היה חייב. זה דבר רציני מאוד, עניין הברכה והבכורה.
לכאורה יש סתירה: מחד-גיסא, יצחק נתן את הברכה שלו על-פי ציווי אלוהי, ומאידך-גיסא, רבקה שינתה את תוכניתו, גם כן על-פי ציווי אלוהי. אם כן, מי מהם קיבל ציווי נכון? אלא, יש לומר ששניהם קיבלו ציווי נכון ויש שני סוגי אמת. יש האמת המוחלטת של יצחק אבינו, שצריך לתת ברכה לעשו. האם עשו לא נברא בצלם אלוהים? האם אינו יצור אלוהי? וכי אין לו תפקיד בעולם? אמרה רבקה: נכון, יש לו תפקיד בעולם, אבל לא כרגע, כרגע הוא רוצח. הוא רצח, הוא רוצה לרצוח, והוא עוד ירצח.
זאת אומרת, האמת המוחלטת האבסולוטית היא של יצחק, והאמת הזמנית העכשווית היא של רבקה. כרגע עשו אינו יכול לקבל ברכה. בעתיד תחזור אהבת האחים של יעקב ועשו, אבל לא כרגע. האמת המוחלטת של יצחק אבינו, שעשו נוצר על-ידי ריבונו של עולם עם נשמה עליונה אדירה נשגבה ושהוא נועד לגדולות, אינה האמת בעולם הזה, וכאן האמת היחסית המציאותית של רבקה, שרואה את עשו כרוצח שאין לו מקום, היא שקובעת.